משרד הרווחה בירושלים ביקש להכריז על בן ובת כקטינים נזקקים, ולהורות על דרכי הטיפול וההשגחה לגביהם, על רקע דיווחים בדבר מצבם התפקודי והרגשי, שנובע מהזנחה ואלימות לכאורה מצד אביהם.
לייעוץ בענייני אימוץ:
זו לא הייתה הפעם הראשונה שאותו אב היה מעורב בהליך שכזה. גם בתו הגדולה מנישואים קודמים, הוכרזה כבת אימוץ כלפיו בשנת 1994, על ידי בית המשפט לנוער.
לפני ארבעה חודשים, קיבל בית המשפט לנוער בירושלים את בקשת המשרד להגיש חומר חסוי הכולל תסקיר משפחתי וכן את פסק הדין משנת 1994, בנימוק שהוא יכול לשפוך אור על מסוגלותו ועל אישיותו של האב.
לפני כחודשיים דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעורו של האב על החלטה זו. בית המשפט ביסס את החלטתו על סעיף 9 לחוק הנוער, שלפיו בבואו להכריע בבקשה להכריז על קטין כנזקק רשאי בית המשפט לקבל כראיה "עדויות" שהושמעו לאותו עניין לגבי אחיו ואחיותיו של הקטין.
על החלטה זו הגיש האב בקשת רשות ערעור בביהמ"ש העליון. הוא טען, בין היתר, כי פסק דין שניתן במסגרת הליך אזרחי אינו קביל לשמש כראיה בהליך אזרחי אחר, שכן מדובר בסוג של "עדות מפי השמועה". בהמשך הוא טען כי הסעיף העוסק בהבאת "עדויות" שנשמעו בעניין אחיו או אחיותיו של הקטין שעניינו נדון, ולשיטתו פסק דין אינו "עדות".
מנגד, המדינה טענה שפסק הדין רלוונטי להליך, שכן שניהם עוסקים בשאלת יכולותיו ההוריות של המערער, ואף יש דמיון בין שני ההליכים. לגישתה, הרגישות והמורכבות האנושית של העניינים הנדונים בתי משפט לנוער מחייבות גמישות רבה בפרשנות דיני הראיות כדי לקדם את טובת הילדים.
אמם של הקטינים – המשיבה השנייה בהליך – הוסיפה כי תקנות הנוער מעניקות לפקיד סמכות לדרוש כל מסמך הנראה לו דרוש למילוי תפקידו ולהצגת התמונה העובדתית המלאה, לשם הגשת תסקיר לבית המשפט.
למען ילדים מותר לחרוג
המחלוקת העיקרית הייתה כיצד לפרש את המילה "עדויות" שבחוק הנוער, הבהירו השופטים עוזי פוגלמן, יורם דנציגר וצבי זילברטל.
בניסיון להתחקות אחר כוונת המחוקק ולא להיצמד רק ללשון החוק במובן הצר, השופטים הגיעו למסקנה כי "בראייתו של המחוקק, עדויות שנגבו לגבי אחיו ואחיותיו של קטין ששאלת נזקקותו נדונה רלוונטיות להכרעה בשאלה זו, ויש בהן כדי לשפוך אור על שאלת המסוגלות ההורית בכללותה".
והעיקר: השופטים סברו כי המילה "עדויות", כוללת גם פסקי דין או החלטות שניתנו בהסתמך על אותן עדויות.
השופטים הוסיפו וציינו כי הגיונו של העניין הוא גם בכך ששמיעת עדויות מחדש עלולה להזיק לקטינים, ואף להביא לבזבוז ולניצול לא יעיל של זמנם של השופטים.
לפיכך, בסיכומו של דבר, בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע שלא נפל פגם בהחלטות לקבל את פסק הדין כראיה.
לאורך פסק הדין הודגש הערך של טובת הילד. לאור "קדושתו", ציינו השופטים כי "תפקידו של בית משפט הדן בעניינו של קטין נזקק עשוי לחרוג לא פעם מסדרי הדין המקובלים".
השופטים העירו כי כמובן שההחלטה בעניינם של הקטינים אינה יכולה להתקבל על בסיס פסק הדין בלבד, אלא על סמך הכללים המקובלים ויתר העדויות.
- ב"כ המבקש: עו"ד יוסי נקר
- ב"כ המשיבים: עו"ד עו"ד ברק מימון, עו"ד גתית נחליאל, עו"ד לידיה רבינוביץ'
עורכי דין דיני משפחה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עורכת דין טובה אייזנשטיין עוסקת בדיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.