אחרי שהתגרשו המשיכו בני הזוג לשעבר להתווכח בבית הדין מה ייעשה בשטח חקלאי שקנו יחד במרכז הארץ. הגרוש ביקש למכור את המגרש תמורת 400 אלף שקל ולחלוק את הכסף, אך האישה העדיפה לרכוש את חלקו. במאי 2011 בית הדין נענה להצעתה.
עדיין מתווכחים מי ישלם למי?
ואולם, העסקה התנהלה בעצלתיים, בין היתר משום שהשניים התווכחו מי ישלם את היטל ההשבחה על הנכס. לבסוף, בית הדין הוא שהכריע והחליט ששניהם ישלמו את ההיטל שווה בשווה.
אלא שגם שנתיים לאחר מכן העסקה עדיין לא התקדמה והחלטת בית הדין לא יושמה. באוגוסט 2014 – שלוש שנים אחרי שסיכמו על המכירה – הצליחו בני הזוג להגיע סוף סוף להסכמות וחתמו על חוזה שעיגן את החלטת בית הדין בנוגע לחלוקת הנטל בתשלום ההיטל.
בפברואר 2015 האישה העבירה לבעלה לשעבר את הכסף (אמנם באיחור של 3 חודשים מהמועד שנקבע בהסכם), אך למרות זאת הוא לא העביר את המגרש על שמה, שכן שוב פרץ ביניהם הוויכוח הידוע.
בתגובה האישה תבעה מבית הדין להורות לו לעמוד בהתחייבותו – לשלם חצי מההיטל ולהעביר את הזכויות בטאבו.
אלא שהגרוש הציג לבית הדין מסמך שמעיד כי אין היטל השבחה על העסקה. מנגד, האישה הציגה דרישת תשלום של כ-320 אלף שקל, שהוצאה בעקבות שינוי ייעוד שעבר המגרש ב-2013 – מה שהעלה את שוויו משמעותית ליותר מ-800 אלף שקל.
הגרוש התקומם כשנודע לו שהמגרש הופרש לבנייה, וטען כי גרושתו הרוויחה מהעסקה ואין זה מוצדק לחייבו כעת בהיטל השבחה בשווי כמעט כל הכסף שקיבל, ובשעה ששינוי הייעוד התבצע שנתיים לאחר הסיכום הראשון על העסקה.
אם הוא אמור לשלם היטל כזה, אז כבר עדיף לבטל את העסקה לחלוטין או לחילופין לקבוע שהאישה תשלם לו מחצית מהשווי הנוכחי של המגרש.
מה הייתה הכוונה?
הדיינים הרב אברהם שינדלר, הרב רפאל י' בן שמעון והרב יאיר לרנר בדקו קודם כל מהו המועד הקובע של העסקה – מועד הסיכום משנת 2011 או מועד החתימה על ההסכם בשנת 2014, והגיעו למסקנה שזה לא משנה. התוצאה היא אותה תוצאה ויש לפטור את הגבר מתשלום ההיטל.
אם המועד הקובע הוא 2011, פסקו הדיינים, אז אין לחייב את הבעל בהיטל שנגזר באחוזים משווי הקרקע שהופשרה לבנייה שנתיים מאוחר יותר. אם המועד הקובע הוא 2014, אז הייתה פה טעות באומדן העסקה, שכן ברור שהגבר לא התכוון למכור קרקע לבנייה במחיר של קרקע חקלאית ובנוסף לשלם את היטל ההשבחה.
הרבנים קבעו כי אפשר לבטל את התחייבותו החוזית של הבעל בשל קיומו של ספק פרשני בחוזה, שכן לא ברור האם תשלום ההיטל לפי החוזה התחשב באפשרות לשינוי הייעוד של המגרש.
לשיטת הדיינים, הספק מאפשר ללכת "אחר המנהג ולשון בני האדם", ובמקרה הזה קבעו כי כוונת הצדדים בחוזה הייתה להשתתפות בהיטל השבחה על קרקע חקלאית ולא על קרקע לבנייה.
משכך, תביעת האישה נדחתה והיא תצטרך לשלם את ההיטל לבדה. הגרוש התבקש לשתף עמה פעולה ולהעביר על שמה את חלקו במגרש.
- ב"כ האישה: עו"ד אילן שלומוביץ
- ב"כ הגבר: עו"ד איילת בן גור כהן
עורכי דין דיני משפחה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עורכת דין ורואת חשבון ענת גוראל עוסקת בדיני משפחה, מקרקעין ומסים
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.