התובע עבד כמכונאי רכב במשך שנים רבות. בין השנים 2001 ל-2006 הוא עבד במוסך "אור חי שירותי רכב". בשלב מסוים הוא החל לסבול מרעשים באוזניים, ורופא תעסוקתי של ביטוח לאומי הורה על הפסקת עבודתו והכיר ב-19% נכות קבועה. כשנה לאחר מכן קיבל התובע מהמוסד מענק נכות חד פעמי של 46,000 שקל.
לייעוץ בתאונות עבודה:
בשנת 2009 הוא הגיש נגד המוסך תביעה לפיצויים בבימ"ש השלום בעכו. לפני כשנתיים, השופטת שושנה פיינסוד-כהן דחתה את התביעה מבלי לדון בשאלת האחריות, וזאת בנימוק שהפיצוי לו עשוי להיות זכאי התובע בגין נכותו "נבלע" במענק שקיבל מביטוח לאומי.
אלא שביהמ"ש המחוזי קיבל ערעור שהגיש התובע, והתיק הוחזר לבימ"ש השלום שהתבקש לברר את המקרה על כל היבטיו (החבות, הנזק, הניכויים וכו').
התובע טען כי בעבודתו נחשף לרעש תעשייתי חזק ובלתי נסבל שהפיקו מכונות של מחלקת הפחחות הסמוכה.
לטענתו, הנתבעת לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה ולא הדריכה את העובדים מפני נזקי הרעש, לא דאגה להשתמש בציוד מגן ותקין, ואף לא דאגה להפחתת משך השהייה בסביבת רעש מזיקה. על כך התובע הוסיף כי עבודה עם אטמים ואמצעי מיגון היו מגבילות את יכולתו לעבוד.
התובע אף סיפר שכיום הוא מתפרנס מדוחק בעבודות ניקיון בשל מגבלותיו הרפואיות.
הנתבעת – היא המוסך המהווה חברה בע"מ – טענה בין היתר כי הנתבע לא היה חשוף לרעש מזיק במסגרת עבודתו, והכחישה שהתרשלה כלפיו.
לטענתה, התובע סבל מליקוי שמיעה ומטנטון עוד לפני שהחל לעבוד אצלה. לפיכך, נטען כי גם אם יימצא קשר בין עבודתו לבין הליקויים, הרי שמדובר בהחמרה בלבד, שאף היא נגרמה באשמת התובע, משלא עשה שימוש במגני אזניים שסופקו לו.
מכל מקום, לטענתה, הוכח כי סוג הנכות של התובע אינו מונע ממנו להמשיך לעבוד בשכר דומה לזה שקיבל אצלה.
החובה הופרה
השופטת פיינסוד-כהן ניתחה בהרחבה את העדויות ואת מבנה המוסך והמרחקים שבינו לבין מחלקת הפחחות. בתמצית, השופטת קבעה כי הנתבעת אכן התרשלה, בכך שהפרה את תקנות הבטיחות בעבודה בנוגע ל"עובד ברעש מזיק".
"הנתבעת לא הוכיחה עמידתה בהוראות התקנות בכל הנוגע למילוי חובתה כלפי התובע בהפחתת עוצמות הרעש, הקפדה על מיגון העובדים עד להפחתת הרעש, עריכת בדיקות ראשוניות והפחתת מפלסי הרעש באמצעים הנדסיים טכניים", כתבה השופטת.
בתוך כך השופטת החליטה להטיל על התובע 10% מן האשמה בנזקיו, וזאת מאחר שהשתכנעה כי הוא לא פעל להקטנת נזקיו, ואף נמנע מללכת לרופא.
השופטת הוסיפה כי "טענות התובע בקשר למגבלות העבודה עם אטמי אזנים אינן מופרכות, אם כי אינן מהוות עילה להימנעות מוחלטת משימוש באמצעי המיגון המקובלים. סירובו של המעסיק לכך לא הוכח".
בהמשך פסק הדין השופטת העריכה את נזקי התובע בסך של 170,000 שקל, וזאת בגין כאב וסבל, אובדן כושר עבודה בעבר ובעתיד.
מסכום זה נוכתה אשמתו של התובע (10% כאמור). כמו כן, מן הסכום נוכה חלק מתגמולי המוסד לביטוח לאומי (כ-22,500 שקל), לפי נוסחה שפורטה בפסק דין.
משכך, נקבע כי הנתבעת תשלם פיצויים בסך כ-130,000 שקל בתוספת הוצאות משפט בסך 3,000 שקל ושכ"ט בשיעור 20% מסכום הפיצוי.
- ב"כ התובע: עו"ד מ. חשין
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ש.פרידמן ואח'
- ב"כ צדדי ג': עו"ד שור פוייגנבויים ואח'
עורכי דין דיני תאונות עבודה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עורכת דין אביבה קלר עוסקת בדיני נזיקין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.