אבן גדולה באמצע שביל חשוך – עיריית אילת תשלם פיצויים לאישה שנפלה

נתקלה באבן ונפלה בשביל שהיה חשוך למחצה. אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

התביעה הוגשה נגד העירייה וחברת הביטוח הפניקס. התאונה התרחשה בשנת 2010. התובעת ובעלה ישבו בסלון בשעת ערב ושמעו רעש ממגרש משחקים סמוך.

התובעת יצאה מהבית ועשתה את דרכה אל המגרש, בשביל שהיה חשוך למחצה. אחד מהפנסים, כך התברר לבעלה מאוחר יותר, לא האיר משום שהנורה בתוכו הייתה שרופה.

לייעוץ בנזקי גוף:

עורך דין דיני נזיקין

בשלב מסוים היא נפלה ונפצעה בידה וברגלה לאחר שנתקלה באבן גדולה, או "גוש בטון" כפי שהדבר נקרא בפסק הדין.

אל התביעה היא צירפה צילומים ממקום התאונה, בהם ניתן לראות גוש בטון וכן את מיקומו של הפנס שלטענתה לא האיר בזמן התאונה.

התובעת טענה כי העירייה היא האחראית הבלעדית לתאונה, ועליה החובה לדאוג למצבם התקין של הדרכים והשבילים ברשות הרבים, למנוע ולהסיר מכשולים.

כלומר, הטענה הייתה כי העירייה לא מילאה את חובתה, משלא פינתה את גוש הבטון שהיה על השביל וכן בכך שהותירה פנס שמנורתו שרופה.

בעלה של התובעת העיד כי אותו גוש בטון נותר במקומו במשך שנה וחצי אחרי התאונה.

מנגד, העירייה הכחישה את עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה, וכן את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזקים הנטענים.

לחילופין, העירייה טענה שגם אם האירוע קרה, הרי שהתובעת אשמה בו במאה אחוז, כיוון שהתרשלה ולא הלכה בזהירות. בנוסף נטען, בין היתר, כי התאורה במקום הייתה תקינה והשביל היה מואר היטב, וכי העירייה לא יכולה לטפל מיידית בכל מפגע.

לא רק כשהציבור מדווח

השופטת שוש שטרית דנה תחילה בנסיבות התאונה במישור העובדתי. בעניין זה היא קיבלה את גרסת התובעת, והבהירה שעדותה בנוגע לעצם התרחשות התאונה לא נסתרה ואף נתמכה בחלקה בעדות בעלה וגובתה בתיעוד בית חולים שאליו הגיע למחרת.

מבחינה משפטית, השופטת קבעה כי העירייה התרשלה. השופטת הבהירה כי העירייה אחראית לשביל המצוי בשטח ציבורי. עקרונית, השופטת קיבלה את טענת העירייה שלפיה אין באפשרותה לשלוט ולטפל בכל רגע נתון בכל מפגע בעיר.

ואולם, השופטת הבהירה כי העירייה לא הציגה תכנית עבודה, נהלים, הנחיות או כללים, מהם ניתן ללמוד על כך שהיא מפקחת ועורכת בדיקות תקופתיות לאיתור ומניעה של מכשולים במרחבים הציבוריים.

בהקשר זה השופטת הוסיפה כי לא מספיק לטפל רק במפגעים שהציבור מדווח עליהם. יתרה מכך, מהעדויות עלה כי המפגע – בדמות אותה אבן גדולה – אכן נותר במקום עוד זמן רב. "הטיפול במפגע לאחר דיווח בדבר קיומו, לרבות הפיקוח ובקרה בנוגע להסרתו - אינם מוקפדים ואף רשלניים", כתבה השופטת.

עם זאת, השופטת החליטה לייחס לתובעת 25% מן האשמה באירוע, וזאת משום שהתרשמה כי פעולותיה היו "נחפזות", כאשר הלכה במקום חשוך.

לאחר שניתחה את הנכות והנזק שנגרם לתובעת, השופטת פסקה לזכותה פיצויים בסך 50,000 שקל, מהם תנוכה "אשמתה" (כלומר הפיצוי הסופי היה 37,500 שקל), בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%.

• ב"כ התובעת: עו"ד שלמה יובל, עו"ד יוסף בדש
• ב"כ הנתבעות: עו"ד עמירם מגן

עורכי דין נזקי גוף • לפסק הדין לחץ כאן

הכותבת: עורכת דין מיכל כץ עוסקת בדיני נזיקין

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותבת לא ייצגה בתיק.

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.