לפני שנה, ביהמ"ש למשפחה בפתח תקווה קיבל חלקית את תביעת האישה וקבע בין היתר כי היא זכאית לחצי מזכויות המגורים בבית בו חיה עם בעלה לשעבר ביישוב במרכז הארץ.
הבעל-לשעבר הגיש בביהמ"ש המחוזי בלוד ערעור שהמתקד בעיקר בזכויות הבעלות בבית המגורים. המערער טען בין היתר כי היות שהמגרש והבית שעליו היו בבעלותו עוד פני הנישואין, הרי שלפי חוק יחסי ממון, לאישה אין זכויות בו, והוא מעולם לא התכוון לשתף אותה בבית.
הוא אף טען כי בשל יחסים רעועים, במשך שנים הנהיגו השניים "הפרדה בפועל", כאשר גם המשיבה לא שיתפה אותו ברכוש שלה.
בנוסף המערער טען בין היתר כי המגמה בפסיקה בשנים האחרונות בענייני חלוקת רכוש הרחיקה הרבה מעבר להוראות החוק, ואין הצדקה לקבוע בכל מקרה שדירות מגורים הן נכס משותף, גם כשזהו נכס "חיצוני", שהובא לפני הנישואים.
מנגד, המשיבה סיפרה כי במשך 33 שנות הנישואים המערער עבד כיורד ים ואילו היא בעיקר גידלה את שלושת הילדים ותרמה להשבחת הבית. לטענתה, נוצרה ביניהם "כוונת שיתוף" שהיא הסתמכה עליה, ומשכך היא זכאית לחצי מהבית.
עוד נטען כי אף על פי שהבית מהווה נכס חיצוני, במצב שבו הוכחו חיי נישואין ארוכים וסבירים ועוד "דבר מה נוסף" כמו השתתפות בשיפוצים – הרי שיש כאן כוונת השיתוף.
"מעורבות מעשית, רגשית וכספית"
השופטות מיכל ברנט וורדה פלאוט, והשופט צבי ויצמן הבהירו כי הבית אכן נחשב "נכס חיצוני" אולם חוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס כזה בנסיבות שבהן הוכחה "כוונת שיתוף". בהקשר זה הם הסבירו כי אכן יש להוכיח "דבר מה נוסף" כלשהו, שיעיד על כוונה כזו.
השופטים הבהירו כי בית המשפט יטה להקל בעניין זה כשמדובר בדירת המגורים לנוכח ייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד".
לאחר שניתחו את הראיות, השופטים הבהירו כי גם אם הצדדים לא חיו ב"גן של ורדים" ויחסיהם ידעו עליות ומורדות, הוכח שהם חיו חיי "נישואים ארוכים ותקינים" ואף סמכו האחד על משנהו בכל הקשור להתנהלות הכלכלית.
הנקודה העיקרית הייתה זו: לפי הראיות, בבית נעשו שלושה סבבים של שיפוצים, שהמשיבה הייתה מעורבת בהם והשתתפה במימונם, ובמסגרתם הבית הורחב והפך ממבנה מוזנח של 48 מ"ר לבית קומותיים בן 160 מ"ר.
"היש לך 'דבר מה נוסף' ברור מזה להוכחת השיתוף בבית המגורים? וכי לא ברור כי המשיבה הסתמכה על המצג הברור העולה מדברי המערער ובוודאי מהתנהגותו בפועל כי הבית הוא ביתם המשותף?", נכתב.
בסיכומו של דבר, השופטים דחו את הערעור וקבעו כי "הוכח מעבר לכל ספק כי בעניין הנדון הייתה מעורבות מעשית, רגשית וכספית של המשיבה בשיפוץ בית המגורים של הצדדים ולמעשה הקמתו מחדש, ומתוך שכך הוכחה אף כוונת שיתוף ספציפית של הצדדים בכל הקשור לבית המגורים, הבית והמגרש כאחד, ובדין קבע כך בית משפט קמא".
המערער חויב בהוצאות בסך 25,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עורכי דין משפחה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד אביטל רבינוביץ עוסקת ב- דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.