התביעה הוגשה בבימ"ש השלום בתל אביב, נגד נהג האוטובוס וחברת הביטוח שלו, איילון, וזאת לאחר שהמוסד לביטוח לאומי הכיר במקרה כתאונת עבודה (שכן התובעת הייתה בדרך לעבודתה), ולתובעת נקבעה נכות קבועה בשיעור של 30%, עקב מצבה הנפשי כתוצאה מהתאונה.
התובעת טענה כי הנתבעים חייבים לפצות אותה על נזקיה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. היא סיפרה שהמתינה בתחנת אוטובוס בראשל"צ, כאשר לפתע הגיח אוטובוס ופעה בראשה עם המראה הימנית בעוצמה רבה. הנהג-הנתבע, הכחיש שפגע התובעת, מסר את פרטיו והמשיך בנסיעה.
בתצהיר שצירפה לתביעתה היא סיפרה: "שכבתי על המדרכה בהכרה מלאה, ראיתי את בעלי תוקף את נהג האוטובוס צועק עליו שכמעט הרג אותי, אנשים צורחים סביבי לא הבנתי מה קורה בכלל".
בעלה העיד גם הוא וגיבה את גרסתה, כשסיפר כי העובדה שהיא חיה היא "פשוט נס".
הנתבעים טענו כי התובעת לא הוכיחה שנפגעה מהאוטובוס. הם הדגישו את העובדה שבחקירתה הנגדית בביהמ"ש התברר כי למעשה היא ובעלה לא יודעים ממה נפגעה, ולא הובאו עדי ראייה אחרים.
בנוגע לנזק, התובעת טענה כי במשך זמן רב היא סבלה מכאבי ראש ובחילות, כשאליהם התוופסו חרדות ומצוקות נפשיות, שלאחר תהליך הביאו גם לכך שפוטרה מעבודתה.
רוקדת בחתונות – אז מה?
השופטת יעל אילני קיבלה את גרסת התובעת, וקבעה כי היא נפגעה בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. השופטת התרשמה לחיוב מהתובעת וציינה כי עדותה כנה וללא התחמקויות, ודווקא הדברים הכנים שסיפרה, וחוסר ההבחנה בין מה שקלטה בחושיה לבין מה שסיפרו לה אחרים מיד לאחר מכן, מוסיפים לאמינותה.
בשונה מכך, השופטת סברה שעדות הנהג-הנתבע, שהכחיש כי פגע בתובעת, אינה משכנעת. בהקשר זה השופטת הסכימה להניח שהנהג לא הרגיש את הפגיעה. אלא שמנקודה זו ואילך, כך לפי התרשמות השופטת, הנהג עצם את עיניו בפני האפשרות שהוא אכן פגע בתובעת, ורצה להרחיק את עצמו מאחריות.
על כך השופטת הוסיפה כי "תמוה כי הנתבע לא ירד מהאוטובוס, לא החליף מילה עם התובעת עצמה ('מה יש לי לדבר איתה?') ולא ניסה אפילו לבדוק שמא פגע בה מבלי משים".
בנוסף, השופטת ציינה כי גם יתר הראיות והראיות תומכות בגרסת התובעת, למשל מסלולו של האוטובוס, מיקום המראה הצדית ומיקומה של התובעת בתחנה, וכן התיעוד רפואי מקופת חולים.
בסוגיית הנזק, השופטת מתחה ביקורת על חברת הביטוח, שטענה בין השאר כי התובעת אינה סובלת מנזקים קשים ומתפקדת באופן תקין – דבר שבא לידי ביטוי בכך שהיא מלווה את ילדיה אל בית הספר, ואף "רקדה" בחתונות ונוהגת לצבוע את שערה במספרה מידי חודש.
השופטת העירה כי עדיף שטענות מסוג זה לא היו נטענות כלל, ובכל מקרה קביעות הוועדה הפוראית של ביטוח לאומי מעידות על נזקים.
בסיכומו של דבר, השופטת חייבה את הנתבעים בפיצויים בסך כ-207,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21%. הפיצוי נפסק בין היתר עבור אובדן השתכרות, והפסדי שכר ופנסיה. יש לציין כי השופטת העריכה את נזקי התובעת בסך של כ-671,000 שקל, אולם מסכום זה הופחתו תגמולי ביטוח לאומי שהיא קיבלה (כ-464,000 שקל).
- ב"כ התובעת: עו"ד אייל מיכאלי ואח'
- ב"כ הנתבעים: עו"ד משה עבדי ואח'
עורכי דין תאונות דרכים • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד סיגלית רפאלוב עוסקת ב- דיני נזיקין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.