האיש עבד בשיפוץ צנרת מים בקומה השלישית בבניין מגדלור בתל אביב. סביב השעה 15:45 נשמע פיצוץ עז. לאחר מכן האיש נמצא מוטל ללא רוח חיים בקומה השנייה, כשעליו מטף גדול לכיבוי אש, עדיין מדיף גז. בנתיחת הגופה נמצא שמותו נגרם כתוצאה מפגיעת המטף.
בשנת 2012 הגישו אלמנתו ובנותיו תביעה לפיצויים כיורשות או תלויות. ביטוח לאומי הצטרף לתביעה להחזר קצבת שארים בסך כ-700,000 שקל ששילם וישלם בעקבות מות המנוח.
התביעה הוגשה נגד שתי חברות שהיו בעלות הזכויות במקרקעין, וכן נגד המנכ"ל שלהן וחברת הביטוח "כלל".
הנתבעים טענו בין היתר כי המנוח נכנס לקומה השנייה ללא כל סיבה, שכן חיבורי הצנרת נמצאים הרחק משם. לטענתם, הסיבה לכניסתו הייתה רצונו לפרק את ראש המטף העשוי מפליז – חומר יקר בשוק המתכות שככל הנראה התכוון לגנוב. לחלופין נטען כי בכל מקרה לא הייתה לו כל סיבה "להתעסק" עם המטף.
המנכ"ל טען שאין להטיל עליו אחריות שכן הוא פעל בשם החברות כך שלא מתקיימים התנאים להרמת מסך (הכלי המשפטי שמאפשר לגבות ממנו את החוב).
בתוך כך הנתבעים הגישו הודעת צד שלישי נגד מי שלטענתם שימש כקבלן ראשי של העבודות והיה הממונה על עבודת המנוח.
קבלן זה הכחיש ששימש כקבלן ראשי, טען כי הוא והמנוח עבדו כקבלנים עצמאיים ופעולתו הסתכמה בהמלצה על המנוח לעבודת האינסטלציה. מכל מקום, לשיטתו, הוא לא הפר חובות זהירות ואין קשר סיבתי בין פעולותיו לבין מות המנוח.
התובעות טענו מצידן, כי המנוח נכנס לקומה השנייה כדי לוודא שניתוק הצנרת בקומה שלישית לא יגרום לבעיה בקומה השנייה, וללא כל כוונה לבצע עבירה. לשיטתם, המטף נפל עליו מפני שלא היה מקובע אל הקיר.
לא חסין
השופטת יעל הניג קיבלה את התביעה נגד כל הנתבעים ודחתה את הודעת הצד השלישי.
השופטת ניתחה בהרחבה את העדויות השונות, צילומי מקום התאונה ודו"ח חקירת התאונה, ובסופו של דבר השתכנעה כי גרסת התובעות סבירה יותר, שכן "הצטברו ראיות נסיבתיות התומכות באפשרות של ירידה לקומה השנייה לצרכי עבודה ולא כדי לפרק ולגנוב את ראש המטפה".
כמו כן, השופטת השתכנעה, כי המטף "עמד סתם" ולא היה מקובע. בכך קבעה השופטת כי הנתבעות התרשלו כלפי המנוח וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין מותו.
באשר לטענה כי המנוח נכנס ללא רשות לקומה השנייה, השופטת קבעה כי "מדובר בהסגת גבול מינורית" שנעשתה בתום לב.
השופטת אף קיבלה כאמור גם את התביעה האישית נגד המנכ"ל. השופטת דחתה את טענותיו והסבירה כי בנסיבות המקרה הוא אינו חסין מפני אחריות בנזיקין, שלטעמה אינה מצריכה כלל הרמת מסך, שכן יש כאן אחריות כפולה שלו ושל החברה גם יחד.
עם זאת, השופטת החליטה להטיל על המנוח 25% מהאשמה למקרה כיוון שכבעל מקצוע יכול היה לראות שהמטף אינו מקובע, ולצפות את האפשרות שייפול עליו.
בהמשך, השופטת ניגשה לחשב את הפיצויים וקבעה כי התובעות זכאיות לחצי מיליון שקל על אובדן שירותי בן זוג וכאב וסבל, אולם זה אינו הסכום הסופי, וזה ייפסק לאחר שהצדדים יגישו לה תחשיבים מתאימים.
- ב"כ התובעות: עו"ד אברון, עו"ד רקובר
- ב"כ הנתבעים: עו"ד שניצקי
- ב"כ הצד השלישי: עו"ד רפאלוב
עורכי דין תאונות עבודה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עו"ד גיל עמיר עוסק ב- דיני נזיקין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.