בערעור שהגישה האישה (73) בשנה שעברה בבית משפט השלום בבאר שבע על דחיית תביעתה להכיר בה כזכאית להטבות לניצולי שואה, היא טענה כי היא זכאית להטבות משום שהייתה בבטן אמה בזמן שהיית הוריה בגטו מוגליב שבאוקראינה.
נציין כי חוק נכי רדיפות הנאצים אכן מכיר במי שהיה בבטן אמו בעת רדיפות הנאצים ועד 300 יום לאחר תומן, וכי הרשות דחתה את תביעת האישה במקרה זה רק משום שלדעתה היא לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהוריה היו ניצולי שואה.
במסגרת הערעור, האישה סיפרה כי הוריה שגרו בעיר חוטין שבבוקובינה שהייתה אז חלק מברית המועצות, גורשו לגטו מוגליב עם פלישת הגרמנים ב-1941, ושהו שם כ-3 שנים עד שחרור הגטו על ידי הרוסים. לדבריה, מהגטו נשלחו הוריה לעיר סבירדלובסק ברוסיה ושם היא נולדה בספטמבר 1944 - כחצי שנה לאחר השחרור. באותה השנה, היא ציינה, אביה גויס לצבא הרוסי ונשלח להילחם במערכה נגד היפנים.
לטענת האישה, פרטים אלו הוסתרו ממנה על ידי הוריה כל השנים ונחשפו בפניה רק לאחר שנישאה ואביה סיפר את קורות המשפחה לבעלה.
לפיכך פרט לעדותו של הבעל לא היה בידי האישה כל מסמך או תיעוד אובייקטיבי אחר המוכיח את ההסטוריה המשפחתית שהוצגה על ידה.
עם זאת, האישה טענה כי הפרטים שמסרה הם אמת ועולים בקנה אחד עם התיעוד ההיסטורי לגבי גטו מוגילב.
לעומתה, הרשות טענה כי הפרטים שמסרה התובעת אינם מתיישבים עם התיעוד ההיסטורי ועם העובדה ששמותיהם של הוריה לא מופיעים ברשימות שניהלה הקהילה היהודית בגטו שידועות כמסודרות ואמינות. כמו כן נטען כי עדות השמועה היחידה מפי הבעל אינה מספיקה לצורך ביסוס התביעה.
הרשות ציינה עוד כי לפי התיעוד ההיסטורי הקיים יותר מתקבל על הדעת שהורי התובעת גורשו מחוטין ישירות להרי אוראל שברוסיה ולא שהו כלל בגטו מוגילב. מעבר לזה, נטען כי בבקשות הקודמות שהגישה התובעת היו אי-דיוקים ונמסר מידע סותר לגבי מקום לידתה.
לטענות אלו השיבה התובעת, כי אין לסמוך עם רישומי הקהילה בגטו לאור הכאוס ששרר והיותו מונה כ- 55,000 איש. ובעניין אי הדיוקים בבקשות שהגישה – הסבירה כי כיוון שאינה דוברת אנגלית הטפסים מולאו על ידי בנה, שכנראה לא הבין את הסבריה ומילא אותם באופן שגוי.
קולחת וברורה
השופטת דרורה בית אור החליטה באחרונה לקבל את הערעור.
לאחר סקירת התיעוד ההיסטורי, השופטת הגיעה למסקנה כי יש בו תמיכה מסוימת לגרסת התובעת שהוריה גורשו לגטו מוגילב אך ציינה כי אין כל ראייה ישירה לכך.
כמו כן השופטת מצאה בתיעוד ההסטורי תמיכה גם לטענת התובעת שלא כל יהודי מוגילב נרשמו בספרי הקהילה, והתבססה על המידע לפיו אלפים מהמגורשים שהו במוגילב באופן לא חוקי ורבים מהם מתו ממגפות כך שהתיעוד לגביהם מוטל בספק.
התימוכין שמצאה השופטת בתיעוד ההסטורי לצד התרשומתה של השופטת מעדות הבעל כ"קולחת וברורה" הובילו אותה למסקנה כי יש לקבל את התביעה על אף היעדרה של ראייה ישירה והתבססותה על עדות שמועה יחידה, וזאת בהתאם למדיניות הפסיקה להגמיש את דרישת הראיות בתביעות מן הסוג הזה, שמכורח הנסיבות מבוססות לא אחת על עדות יחידה.
- ב"כ העוררת: עו"ד דוד ידידו, עו"ד טלי שמואל, עו"ד אדם ידיד, עו"ד דורון עצמון ועו"ד אסנת שי
- ב"כ המשיבה: עו"ד ש.שוהם ועו"ד ע.סמל
עורכי דין זכויות ניצולי שואה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עו"ד אברהם פלדמן עוסק בזכויות ניצולי שואה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.