בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב ביטל את החלטת המוסד לביטוח לאומי ששלל את זכאותה של אישה בת 63 לקבצת שארים מבעלה המנוח. השופט תומר סילורה התרשם כי מתוך אילוץ, התובעת והמנוח אמנם לא חלקו אותו בית מגורים, אולם המשיכו לנהל אורח חיים משותף.
השניים, המשתייכים למגזר החרדי, היו נשואים במשך 36 שנה עד פטירתו של המנוח ב-2014. במשך השנים הם הביאו לעולם 7 ילדים. אלא שמשנת 1996 הם לא התגוררו יחד אלא ברחובות סמוכים, לאחר שהאיש חלה בטרשת נפוצה. המנוח, שהקים וניהל בית ספר לתלמוד תורה לילדים, הפך עם השנים סיעודי לחלוטין והיה מטופל 24 שעות ביממה על ידי שני מטפלים זרים שגרו עמו וסעדו אותו, בסיוע של חברים, חסידים, שכנים ובני משפחה.
בחודש יוני 2015 המוסד אישר לתובעת קצבת שארים והעביר לה כ-2,300 שקלים מדי חודש. אולם בחודש נובמבר של אותה שנה הגיעה ההחלטה שהפסיקה את הקצבה, וזאת בנימוק שהתובעת והמנוח לא קיימו משק בית משותף ולכן היא לא עומדת בתנאי חוק הביטוח הלאומי.
אצילות נפש
אלא שהשופט סילורה חשב אחרת, מאחר שהתרשם כי גם אם התובעת והמנוח הפסיקו לגור יחד, הרי שהם המשיכו לנהל "אורח חיים משותף", והפרידה שלהם למעשה היתה פיזית, אך לא "מהותית".
"התרשמנו מהעדויות כי התובעת לא הפסיקה לסעוד את בעלה החולה עד ליום מותו, פקדה את ביתו, דאגה לו ושמרה על רווחתנו ובריאותו," כתב השופט.
השופט אף ציין כי התובעת נהגה באצילות נפש כשבחרה להישאר עם בעלה החולה במחלה כה קשה, ולא זנחה אותו גם כשהיה מוגבל מלצאת מהבית, מנוע מלקיים יחסי זוגיות וחברה, ותוך "ויתור על צרכיה החברתיים, המשפחתיים והאישיים כבר מגיל 40."
בהמשך השופט הוסיף כי מהעדויות עולה כי המנוח והתובעת אמנם לא גרו יחד, אך הדבר נבע מכורח הנסיבות הייחודיות, כלומר בשל מחלתו הקשה של המנוח. "התרשמנו שאמנם בני הזוג נאלצו להיפרד פיזית, אך לא היתה זו פרידה מהותית," כתב, והוסיף כי למעשה מהתובעת נבצר להתגורר עם המנוח בשל תנאי המגורים ומאחר שבבית התגוררו עובדים זרים.
"בהתייחס לכך שמדובר בזוג חרדי ובקהילה החרדית ניתן להבין כי אין כל הגיון במגורי התובעת בתנאים אלו, הן מבחינת נוחות ומשפחתיות והן מבחינת סוגיית הייחוד," הוסיף.
ברמה המשפטית השופט הבהיר, בין היתר, כי "הדרישה ל'מגורים משותפים' הקבועה בדין כתנאי להכרה בידועה בציבור כ'אשתו הגרה עמו' אין לפרש באופן דווקני אלא יש להתאימה לתנאי המקום והזמן בשים לב להשתנות העיתים ולנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון."
בתוך כך נדחתה טענת המוסד שלפיה התובעת עצמה העידה על "חיכוכים עם המנוח בעיקר בעניין הילדים." השופט סבר כי מדובר באמירות תמימות, שדווקא מעידות על ההפך – על כך שלאורך השנים המשיכה להתקיים בין השניים זוגיות נורמטיבית והדוקה, שמטבעה יודעת עליות ומורדות.
בסיכומו של דבר נקבע כי התובעת והמנוח היו בני זוג לעניין זכאות לקבצת שארים, כך שהתובעת תקבל את הקצבה.
· ב"כ התובעת: עו"ד עדי אברהמוב
· ב"כ הנתבע: עו"ד עדי אשכנזי
הכותב: עו"ד מיטל שמיע יוסף עוסק/ת ב- דיני ביטוח
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.