בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבלחלקית את תביעתו של עובד-לשעבר במאפיית ברמן, ופסק לזכותו פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות, בסך כ-75,000 שקל. יחד עם זאת, השופטת אופירה דגן-טוכמכר קבעה כי התובע זכאי רק לחצי מפיצויי הפיטורים, מאחר שביצע "מעשים חמורים".
ב-2004 החל התובע לעבוד במאפייה כסדרן לחמים. החל מ-2006 החל לעבוד אצל הנתבע (קבלן משנה) כאחראי על קו החלוקה שניהל. ב-2010 הוא נקלט בשנית במאפייה בתפקיד של "סדרנות סחורה". ב-2012 נערך לו גמר חשבון על ידי המאפייה, והוא שוב החל לקבל את שכרו מהנתבע.
באוגוסט 2015 הנתבע ערך לו שימוע. כשבוע לאחר מכן הוא פיטר את התובע לאחר שלא קיבל לדבריו הסברים מספקים ל"אי סדרים חמורים ביותר שנתגלו".
התובע הגיש תביעה לפיצויי פיטורים וכן לתשלומים בגין זכויות סוציאליות מסוימות בגין עבודתו אצל שני הנתבעים – הנתבע וכן מאפיית ברמן (הנתבעת הנוספת).
התובע טען כי החל מ-2006 הנתבעים היו "מעסיקים במשותף". לעומת זאת, הנתבעים טענו כי בתקופות השונות עבד אצל כל אחד מהם בנפרד, אולם השופטת קיבלה את עמדת התובע וקבעה כי בין הצדדים היתה מערכת יחסים משולשת, כאשר ברמן היא "המשתמש", הנתבע הוא קבלן משנה, וכי התובע כלל לא עבד כ"סדרן" אלא כעוזר נהג.
השופטת הבהירה כי התובע ביצע את אותה עבודה שביצעו עובדים (עוזרי נהג) אחרים של ברמן, וציינה כי "התנהלות תמוהה זו בה עובר עובד כחפץ מיד ליד, לא מלמדת על צורת העסקה אותנטית של 'קבלן חיצוני' אשר אחראי על עובדיו באופן מלא".
בתוך כך השופטת מתחה ביקורת על המאפייה, שלא טרחה לבדוק אם התובע מקבל את מלוא שכרו וזכויותיו בתקופת העסקתו הפורמלית אצל הנתבע.
ליקויים משני הצדדים
בנוגע לנסיבות סיום היחסים, התובע טען שפוטר מיידית ללא פיצויים. מנגד, הנתבע טען כי זכויותיו של התובע מקוזזות בגין גניבות ומעילות שביצע. לדברי הנתבע, באמצעות שיטות שונות יצר התובע "עודפי לחמים" כביכול, וניצל אותו כדי למכור אותם במזומן ולשלשל את הכספים לכיסו.
השופטת דגן-טוכמכר הסבירה כי שלילת פיצויי פיטורים נעשית רק במקרים קיצוניים, היות שהפיטורים עצמם כבר מהווים עונש בפני עצמו.
לגופו של עניין, השופטת ניתחה לפרטי פרטים את מהלך האירועים השונים, ובסופו של דבר שוכנעה כי הוא אכן השתמש בעודפי הלחמים, ומכר אותם במזומן לפחות לשני לקוחות, לאורך תקופה ארוכה.
השופטת ציינה כי התובע "גנב במסגרת עבודתו לחמים בהיקף רחב, וזאת למטרת מכירתם על ידו להתעשרות אישית".
בנסיבות אלה השופטת קבעה כי 50% מפיצויי הפיטורים להם זכאי התובע יישללו ממנו – סכום של כ-23,000 שקל. השופטת החליטה להפחית מחצית בלבד, בין היתר לאור הליקויים ברבים בהעסקתו של התובע.
לאחר ניתוח מפורט של זכויות התובע נקבע כי הנתבעים ישלמו לו ביחד ולחוד, סכום כולל של כ-75,000 שקל בגין יתרת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה והבראה, הפרשי תגמולי, אי הפרשה לקרן השלמות ופיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.
בכל הקשור לתביעה הנגדית, השופטת לא מצאה שהנתבע זכאי לפיצוי נוסף מעבר לקביעה בדבר בדבר שלילת 50% מפיצויי הפיטורים להם היה זכאי התובע. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.
- ב"כ התובע: עו"ד ר. בן צבי
- ב"כ הנתבע 1: עו"ד א. שאבי
- ב"כ הנתבעת 2: עו"ד ח. ברק דנציגר
עו"ד משה דנוך עוסק/ת ב- דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה פורסמה באתר המשפט הישראלי "פסקדין"