נתחיל מההתחלה של הסוף. לפני פחות מעשור וחצי פרץ לחיינו אברך אמריקאי מניו ג'רזי, בשנות העשרים המוקדמות, עם קול פעמונים נדיר, כיפה ענקית על המצח, ומבט חודר. הוא הצליח לזעזע את תעשיית המוסיקה החסידית, ובזמן ששברנו את השיניים כדי לנסות ולבטא נכון את שם משפחתו, יעקב שוואקי נחל הצלחה היסטרית.
אלה היו זמנים אחרים. עולם כל כך תמים אמר פעם מ.ב.ד, אינפלציה של אלבומים חסידיים, ולצערינו גם של אוטובוסים מתפוצצים. העולם היה עוד בלי פייסבוק ונטול וואטסאפ, והתעשייה המוסיקלית פרחה. האינטרנט היה אז מושג מעורפל, והתקופה ההיא התאפיינה בין היתר במספר פעולות פשוטות ששכחנו מהן - לצאת מהבית, ובאמת לקנות דיסקים. והדיסקים של שוואקי נמכרו במספרים שהתעשייה לא הכירה. הכרטיסים להופעות נחטפו בתוך יום - יומיים מאז פרסומן. הלהיטים הנצחיים של יעקב שוואקי, מושרים גם היום ועוד שנים ארוכות מהיום, בכל חתונה/בר מצווה/שבת ישיבה/ וכו'.
האברך מניו ג'רזי, התברג במהירות מסחררת בפסגת המוסיקה החסידית והפך להיות השלישי ברשימת מ.ב.ד -פריד -שוואקי ובצדק. המוסיקה שלו הייתה חסידית עדכנית, כזאת שכולנו הורגלנו אליה. באותם זמנים איש לא הכיר משהו אחר, וגם לא חיפש חידושים.
שוואקי, שאפשר אולי לכנות אותו כחלוץ בתחומו, אוהב לחדש, מסתבר. האמן החסידי הראשון שהופיע בקיסריה, ובזמן אברהם פריד דיבר ובירבר בכל ראיון, שוואקי היה גם הראשון לשחרר אלבום ישראלי, ובדיוק באותה נקודה, החל שינוי מגמה שסחף אחריו את כל התעשייה.
אם להודות - האלבום הישראלי הראשון של שוואקי, "ליבי במזרח" שהושק בשנת 2010 התקבל בציבור ברגשות מעורבים. חובבי המזרחית עיקמו את האף בטענה (מוצדקת) שהסלסולים מידי מתאמצים ולא אותנטיים. חובבי המוסיקה הישראלית 'אלטרנטיבית', עיקמו את האף בטענה שהמבטא הישיבתי - אמריקאי, מתאמץ גם הוא ולא אותנטי.
אבל גם אני פתאום שומע קולות. קולות שלא היינו רגילים אליהם בעבר. את העבריס' החליפה עברית מלוטשת. את הפסוקים החליפו טקסטים, במקום בנייני האומה הגיע היכל נוקיה ובמקום זמר חימום חסידי מתחיל עם אלבום בכורה ורצון להתפרסם, הגיעו שלומי שבת וקובי פרץ. שינוי המגמה אותו התחיל שוואקי, חלחל בשנים האחרונות לכל התעשייה כולה. כבר לא בושה, ואפילו מסחרי ומוכר - לשלב בכל אלבום חסידי שיר ישראלי. תשאלו את ליפא שמוחא כף אל כף כל הדרך אל הגבאות בבית הכנסת במונסי. ושום מילה על אברהם פריד ששולף בקצב מסחרר שירים מהנפתלין, ומוריד אותם כמו שרק הוא יודע, בבריכת הסולטן בלילות קיץ לוהטים.
נחזור לשוואקי, שאת אלבומו הישראלי- מזרחי השני במספר – "קולות" הוא הוציא ללא היסוס ובידיעה ברורה כי היום הוא כבר זמר של כוווולם. אפשר להניח שמדובר בשיקול מסחרי יותר מאשר אומנותי, לשיר 'ישראלית' לכלל הציבור בארץ הקודש, כדי שגם מסעודה משדרות תזמזם שירים של שוואקי במטבח.
הקהל הישראלי, הוא ציבור צרכני ממדרגה ראשונה, שמגיע בהמוניו להופעות ורוכש דיסקים במיטב כספו. מצד שני, ייתכן ושוואקי, שנולד למשפחת שוויקה, יוצאי חאלב שבסוריה, מרגיש בבית אבא, כשהוא מסלסל את 'מול אלי וגודלו', ולמרות המבטא הלא כל כך אותנטי - הלב הוא ששר. וזה אמיתי, ומורגש.
בסופו של דבר, בעידן הנוכחי, הפוסט-חסידי אם אפשר לקרוא לו כך, ברור יותר מתמיד שיעקב שוואקי, אברך אמריקאי שהתחיל כזמר חסידי מצליח, הוא הדבר החם ביותר במיקרוקוסמוס החברתי ישראלי - שקיבל את שוואקי בזרועות פתוחות ומחבקות. אני בעד.
ואחת קטנה לסיום - רק משום שהטור עוסק במוסיקה, ובלי קשר לנאמר בו. לפני מעל לחודש הלך לעולמו שמשון דלפקוביץ' זכרונו לברכה. לא הכרתיו אישית, אבל כמו כולם, שמעתי שהוא היה איש חסד יקר וטוב לב, שהתעקש לחייך אל החיים חרף מחלתו הנדירה והקשה. בשבילי שמשון ז"ל מסמל תקופה ישנה תמימה ונשכחת במוסיקה. החל מהפוזות הקשוחות והמבטים הנוקבים של שלישיית אוף שימחעס על עטיפות הדיסקים, ועד לשירים המקסימים והקליטים של ארגון הקו המאחד. איכשהו, מרוץ החיים השכיח מאיתנו את העובדה הוא כבר לא איתנו. בן 46 היה בפטירתו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
הצגת כל התגובות