בזמן האחרון נחשפתי לתופעה מיוחדת במינה בעקבות מחלתו של אבי, של"ע חולה במחלה הארורה, והיא תופעת ההתנדבות האדירה של זמרים ונגנים בני המגזר המשמחים חולים ובני משפחותיהם.
אין לכם מושג על עוצמת והיקף התופעה הזו, וגם לי לא היה מושג של ממש עד שלצערי הגעתי למצב הנוכחי בו מוטל אבי על ערש דווי. זמרים שבימים רגילים לוקחים על כל שעת שירה אלפי שקלים או דולרים, מפנים מסדר יומם העמוס, בורחים לנשותיהם וילדיהם במעט הזמן שיש להם להיות איתם, ובאים לשמח מכל הלב. למרות שאני בטוח שזה קשה להם גם מבחינה נפשית לראות בן אדם חולה או ילד חולה במצבים קשים.
למרות שאני בטוח ויודע שהם לא חפצים בפרסום ואפילו מתנגדים לו, ידועים דברי הרשב"א בתשובה שהאריך בעניין ש"מפרסמים עושי מצווה" מכמה וכמה טעמים, ועל כן לא אמנע מלהזכיר לכל הפחות את חלקם.
את דודי קאליש בעל ה"השבעתי" המפורסם הכרתי לראשונה בעקבות הסיפור הזה וראיתי בן אדם מיוחד שנוסע בזמן לא זמן מבני ברק לירושלים, מגיע עם מרץ אדיר ושר בעדינות נפש הכובשת את כל השומעים. אצל אבי ראיתי אחרי האירוע שמחה על פניו, כזו שמחה שהרבה זמן לא זכיתי לראות ואני ובני משפחתי זכינו לשעה של קורת רוח מיוחדת במינה.
לאמרגן איציק דניאל מכרים רבים, אך לא רבים זכו לראות את הפן שאני הכרתי. אדם שבמקום שאני ירדוף אחריו הוא פשוט רדף אחרי (או אחרי המצווה), וסידר לנו את ברוך לוין שהגיע בזמן שהוא לא יום ולא לילה, שעות אחדות לפני עלייתו למטוס חזרה לחו"ל, יחד עם אביו ושר ברגש עצום.
את ארלה סמט אתם בוודאי מכירים מהחתונות זמר שמזרים אדרנלין בשומעים, אך אף פעם לא ראיתי אותו עם כזה אדרנלין כפי שראיתי אותו כשבא לשיר אצלנו ולשמח את אבי בשעותיו הקשות, והוא הבטיח והכריז שיגיע עוד ועוד, ובעזרת השם יגיע למסיבת הודיה (היום אני יודע שהעובדה שאדם כמותו ניגן בחתונתי הייתה זכות בשבילי).
ואחרון חביב דבר שהשפיע עלי ועל כל בני משפחתי עמוקות, תומר כהן איש יחסי הציבור הבלתי נלאה סידר לנו את הזמר המצליח אלי הרצליך, שהגיע בהרכב מלא עם נגנים ואנשי סאונד עם שמחה ומרץ, ולצערנו אבי היה באותו הזמן במצב של ערפול וטשטוש ולא היה מסוגל להצטרף לחגיגה ואף ביקש והתחנן שלא ישירו וילכו.
אז ראיתי את אלי מתנהג בגדלות נפש שלא הכרתי, למרות שהייתה נכרת על פניו ועל חבריו אכזבה גדולה מאוד, כשהתנצלנו, לא רק שהוא לא הקפיד אלא הוא ממש התחנן אלינו שלא נצטער ולא נבקש את סליחתו ועודד אותנו בצורה שמעוררת השתאות.
לסיום אני רוצה לציין גם כמה מאנשי הצוות של אכסניה נכבדה זו, כיכר השבת (כן, חוץ מחדשות הם יודעים גם לעשות חסד), שסייעו בידי להביא את האנשים המופלאים הללו לשמח את אבי במיטת חוליו, אנשים שבשעות האפלות באו והאירו לו בכוח שירתם.
ואסיים כפי שפתחתי - אשריך ישראל שאלו זמריך.
הצגת כל התגובות