גדולה האבידה ואין לה תמורה.
אני חי בצל הרב אלישיב מקטנותי. אבא שלי, הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ראש ישיבת פינסק קרלין היה 'חברותא' שלו. הם היו לומדים בצוותא בכל יום משך תקופה ארוכה. בנוסף, הם היו ידידי נפש שאי אשפר לתאר את החיבה, האהבה וההערכה ששררו ביניהם. לימים, כשהודיעו להרב אלישיב על פטירת אבי, התעלף הרב במקום.
בכלל בביתנו היה 'הרב אלישיב' מטבע לשון. הוא היה סמל, אות ודוגמא להתנהגות, לשקידה בתורה, ליראת שמיים, לנועם הליכות ומידות טובות.
לא אחת הייתי נשלח ע"י אבי לרב אלישיב, לברר אצלו שאלות ופסקי הלכה.
לא אשכח עת הייתי עומד למרגלות בית הכנסת המיתולוגי 'אוהל שרה'. שם היה יושב הרב אלישיב והוגה בתורה משך שעות ארוכות. לפעמים גם ישב שם מבוקר ועד ערב, והיה נועל עצמו מבפנים, כדי שלא יפריעוהו, ורק קולו המתנגן נשמע ברחוב, וצליליו מלווים אותי עד עצם היום הזה.
בנוסף להתמדתו המופלאה בתורה, הייתה לו בהירות נפלאה בהלכה. פסקיו ושיקול דעתו היו זכים וברים. בהירות שכמעט ואין בנמצא, בכל תחומי החיים: בריאות, כלכלה, מדיניות ופוליטיקה. כמעט ולא היה תחום שלא הייתה לו דעה בהירה ביותר בנושא.
הוא היה ה'אורים ותומים' לכל העולם היהודי. בכל ארצות הגולה והפזורה שלחו אליו את שאלותיהם, ספיקותיהם, תהיותים ולבטיהם, והוא בכוח הפסק שלו, כוח הבהירות העצומה שהייתה מנת חלקו, השיב לשואליו דבר ה'.
היתה לו פרקטיקה. מעולם לא היה נכנס לספוקלציות, איך יהיה ומה יהיה. לא היו אצלו דיבורים מיותרים, הערכות והשערות. הוא היה איש מעשי ופרקטי.
הדבר החמור ביותר בעיניו היה ההלכה. על כל סטייה ולו הקלה ביותר בדבר הלכה היה נזעק, והייתה הזעקה נובעת מעומק לבבנו, שהיה הוא וההלכה אחד.
הקנאות שלו לדבר הלכה היה מבהיל.
בטוחני, כי דמותו וכוח ההלכה והמנהיגות שלו יחסרו לדורנו, ולכל עולם התורה והיהדות, שהיה הוא עמוד האש שהלך לפניהם להאיר את דרכם.
הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק וראש מוסדות "מגדל אור"