אף פעם לא אחמיץ מעבר במאה שערים. להתפלל בשטיבלאך המפורסם. בשבילי המקום הזה הוא הצצה לשורשים , לסבא רבא שלי, שהיה חסיד מונקאטש.
היום רבים מתושבי מאה שערים באו לקראתי, כל רחוב יחזקאל בואכה צומת בר אילן נראה כזירת קרב. סימנים של שריפת פחים וזבל מפוזר בכל מקום. אפילו בשעה 19:30 עוד היתמר עשן מפחים, שהוסיפו לבעור שעה ארוכה. ירושלים במלחמה.
אני עובר בזירת הקרב משתהה. האם כל זה בגלל מעצרה של אם אחת? אחד המגיבים לכתבה ב"כיכר השבת" כתב, שהמפגינים הרבים מוזמנים לטיסה ליפן כדי להפוך את העולם למען השבויים שם.
האם באמת יש כאן מאבק שליטה על העיר?! הקירבה של אירוע זה, לאירועים בעיר סביב פתיחת החניון די מחשידה. גם תגובת העירייה ש"נחדול מלספק שירותי עירייה לאזור מאה שערים" תמוהה ביותר, אם לא נפרש אותה כהשבת מלחמה. עיקר ההפגנות לא היו בכלל במאה שערים – למה משיתים עונש קולקטיבי דווקא שם?
מהי אותה מלחמה על ירושלים? על מה נלחמים? מה אנשי העדה מנסים להשיג? הרי הם עצמם חיים באוטונומיה כמעט עצמאית לחלוטין.
אני מסתכן פה בהחרמה של חברי. או יותר גדוע מזה בסקנדל גדול במקום עבודתי בו אחוזים ניכרים של העובדים נלחמים גם הם על העיר – רק במחנה השני.
ובכל זאת אכתוב את אשר על ליבי: המפגינים שמבעירים את עיר הקודש מוחים מחאה נמרצת. הם לא מוחים על פגיעה אישית בהם – זאת רק העילה. המחאה היא מחאה של כאב על מצבו של עם ישראל. עם קדוש החי בארץ הקדושה ומנסה בכל כוחו להדמות לעמים שסביבו.
רבים מגדולי ישראל מוקיעים דרך זו של הפגנה. אף אני, באופן אישי, נמנה על חסידות המקרבת יהודים בחיוך ובאהבה. ובכל זאת אני חש צביטה בלב ורגש נסתר של הערצה למראות אלו.
ישנה אימרה אנגלית האומרת "אין דבר כזה יח"צנות שלילית" (There is no such thing as bad PR). כלומר אם אתה רוצה שידברו על מוצר מסוים, גם דיבור שלילי מועיל, כי אנשים מדברים ושומעים על המוצר.
ההפגנות הסוערות האלה נמצאות על כל מסך מחשב ומשודרות בכל ערוצי התקשורת . מי יודע אם מישהו שיושב שם בתל אביב לא רואה את התמונות ונזכר שגם לסב סבו היה זקן וקאפוטה.
הצגת כל התגובות