כמה מטלות מהשנה הקודמת דחיתם ל"אחרי החגים" של שנה זו? כמה מתוכם "נסחבו" איכשהו עד לרשימת המטלות של "אחרי פסח"? וכמה מתוך המטלות שתכננתם לעשות אחרי פסח יושבות וממתינות להעשות בחופש הגדול (כי אז יהיה לנו זמן)?
אז לפני שגם החופש יעבור, ואתו רשימת המטלות, ששוב תידחה ל"אחרי החגים" הבעל"ט, כדאי להכיר את האויב, וגם לדעת איך להתמודד עמו.
חיי היום יום שלנו הם תובעניים ומלאי משימות. כל אחד בתחומו חייב להספיק והמון, ועליו להתמודד עם מטלות חביבות יותר ופחות. באופן טבעי לא שייך לבצע ה- כ-ל, ולכן יש דברים שעלינו לדחות. אז מה דוחים בדרך כלל?
• מטלות שקשה לנו לבצע מבחינה טכנית.
לכל אחד יש דברים שקל יותר לבצע, וכאלה שפחות. למשל, עקרת בית שעליה לגהץ חולצות, לאפות עוגה, ולתקן כמה מכפלות, תעדיף לעשות בתחילה את מה שקל לה יותר. כך גם אדם שנדרש לעשות מטלה שביצועה קשה לו, כמו למשל תיקון נזילה באמבטיה, יעדיף למצוא עיסוקים רבים אחרים, העיקר שלא להגיע למשימת התיקון.
• מטלות שכרוכות באי נעימות.
מדי פעם אנו נדרשים לבצע גם דברים שאנו לא כל כך אוהבים, או שלא מאד נעים לבצע. אז מה עושים?- דוחים. כך למשל אנו נוטים לדחות את הביקור אצל רופא השיניים (כי הטיפול כרוך בכאב), וכך גם נדחה שיחות טלפון שלא מאוד קורצות לנו, עד למועד בלתי ידוע.
• משימות שאנו חוששים שלא נוכל למלאן בשלמות.
דחיינות זו נפוצה יותר אצל פרקציוניסטים, אך לא רק. לכל אחד מאתנו יש תחומים בהם הוא חזק ומצליח, ויש גם להפך... לכן,כשתעמוד לפנינו משימה שאנו חוששים או יודעים כי כישורינו לא יאפשרו לנו לבצע "מי יודע מה", התגובה הטבעית היא פשוט לדחות, ולהעדיף לעשות דברים שאותם אנו כן מסוגלים לבצע בצורה טובה. ואם כך אצל כולנו, מה יעשו הפרפקציוניסטים שאינם מוכנים בשום תחום להוציא מתחת ידם דבר בלתי מושלם? – גם הם ירבו להשתמש בפיתרון הקל, והזמין ביותר, ופשוט לדחות בכל פעם שאין להם זמן או סיכוי להגיע לשלמות במשימה . עד מתי? להם הפתרונים.
דבר נוסף שאפשר לכלול בסוג זה של דחיינות הוא עומס מטלות. כשיש לנו לעשות כמות ענקית של דברים, כמו "הר" של בגדים לגיהוץ, עשר שיחות טלפון, ערימת כלים שעולה על גדותיה - או שלושתם ביחד, ואנו יודעים כי אין סיכוי שנספיק הכל, פעמים רבות אנו פשוט מתיאשים ודוחים הכל לזמן אחר.
הדחיינות היא מעין פנטזיה ילדותית, מין חלום שגורם לנו להאמין שאם נדחה ונדחה, אולי גם לא נצטרך לעשות בסופו של דבר. הבעיה היא שיום אחד הזמן תם, החלום מתפוגג, ואנו מוצאים עצמנו למול תוצאותיו השליליות. כעת עלינו לא רק לבצע את המשימה הדחויה (תרתי משמע), אלא, פעמים רבות, גם לשלם את הריבית וההצמדה שנוספו לה במשך הזמן: כך הופך טיפול שיניים פשוט לטיפול שורש מורכב, רטיבות קטנה - לעובש שמצריך סיוד של כל הקיר, ומסמך אחד – למגירה שלמה של ניירת מבולגנת שזקוקה לטיפול דחוף. אז למה לתת לדחיינות להשתלט עלינו, אם אפשר להתגבר ולנצח אותה?
איך?
קודם כל, חשוב לדעת לזהות אותה כשהיא נמצאת בסביבה. הדחיינות מודעת לכך שהיא "אישיות בלתי רצויה", ועל כן היא נוהגת להסתתר תחת מעטים שונים ומשונים. כך למשל הסיבה שלא שוחחתם עם הבוס בענין המשכרת , למרות שכבר עברו שבועיים מאז שהחלטתם לעשות זאת, היא אך ורק דחיינות של ענין בלתי נעים, ואל תאמינו למה שספרתם לעצמכם ולכולם על כך שהבוס היה עייף/עסוק/חסר מצב רוח, ולא היה שיך לגשת אליו, וכך גם לגבי החולשה והעומס הבלתי צפוי ש"נפלו עליכם" לפתע, ומנעו מכם להגיש את הפרויקט בזמן.
ברגע שזיהיתם את הבעיה, כלומר התודעתם לכך שכרגע עומדת על הפרק דחיינות מסוג כלשהו, אתם כבר בדרך לפיתרון. כעת אתם צריכים לטפל נקודתית באותו גורם שדוחף אתכם לדחות. אם מדובר בים של מטלות – עשו לפחות חלק מהם, התחלת העשיה תביא לפעמים גם להמשך. אם מדובר במשהו בלתי נעים או קשה לביצוע – עדיף לעשות מייד ו"לגמור אתו", מאשר לסחוב עד בלי קץ, ופעמים רבות אף להחמיר את המצב. ואם מדובר בתחום שאתם די חלשים בו – עדיף לעשות ברמה שאתם מסוגלים מאשר לא לעשות בכלל.
אז אם אתם דחיינים, קחו עצמכם בידיים, והתחילו לטפל בנושא. אבל בעצם למה עכשיו? אפשר גם אחר כך...