הגמרא במסכת פסחים דף קכ. דורשת מהפסוק "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוקיך "
שששת הימים דומים ליום השביעי, וכמו שביום השביעי של פסח, האדם רשאי, אך אינו חייב באכילת מצה, כך בששת הימים האחרים, האדם רשאי באכילת מצה, אך הוא אינו חייב בה.
הראשונים נחלקים מהי המשמעות של הרשות לאכול מצה בימי הפסח. מתוך מחלוקת הראשונים עולה גם נפקא מינא, האם בימי הפסח (למעט בלילה הראשון) יש לברך על מצוות אכילת מצה.
הרשב"ם מבאר כי כמו שביום השביעי של פסח, מותר לאדם להתענות לגמרי, או לחילופין אין עליו חובה לאכול מצה, אלא הוא יכול לאכול בשר דגים ופירות.
כך גם בשאר ימי הפסח, אין על האדם חובה לאכול מצה, אלא שאם רצה הוא לאכול מיני בצקות, אזי קיימת עליו חובה לאכול דווקא בצק, שלא החמיץ.
והקשה המרדכי על דברי הרשב"ם, שאומנם ייתכן כי בשביעי של פסח אין חובה לאכול מצה, אך מדוע כתב הרשב"ם, שמותר לצום, והרי אפילו בראש השנה אין לצום, וממילא מאחר ששביעי של פסח הינו יום טוב, אזי אסור להענות בו.
ולכן מבאר המרדכי שמשעות דברי הרשב"ם היא, שאומנם אין האדם מחויב לאכול ביום השביעי מצת מצווה, כפי שאכל בליל פסח, אך מצה עשירה בוודאי שהאדם חייב לאכול, משום המצווה של סעודת יום טוב.
כשיטת המרדכי מצינו גם בדברי המאירי ואף הוסיף לבאר כי מאחר שבשאר ימי הפסח יש מצווה לאכול מצה משום שמחת יום טוב, כתבה התורה פסוק מיוחד "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות" המורה על מצווה מיוחדת של אכילת מצה בליל פסח, מה שאין בימים האחרים של חג הפסח.
אך הסמ"ג בעשין מג' וכן האור זרוע סי' שא' סוברים כי מדברי הגמרא שביום השביעי יש רשות לאכול ואין חובה לאכול, יש להוכיח כי אין חובה לאכול פת ביום טוב.
בעל המאור הקשה, מדוע בסוכות אנו מברכים בכל יום על מצוות סוכה, ואילו על אכילת מצה אנו מברכים רק בליל הסדר, ובשאר ימי החג אין אנו מברכים על מצוות מצה.
ומתוך קושיית בעל המאור, דייקו האבני נזר וכן הגיליוני הש"ס, כי בעל המאור סובר שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי החג.
מפני שאם לשיטת בעל המאור, אין מצוות מצה בכל שבעת ימי החג, אזי אין מה להשוות ולהקשות מחיוב הברכה בסוכות שנוהגת בכל שבעת ימי החג.
מפני שבחג הסוכות יש מצווה לשבת בסוכה בכל שבעת ימי החג וממילא מברכים על הסוכה בכל שבעת ימי החג, לעומת חג הפסח שאין בו מצווה לאכול מצה בכל ימי החג, וממילא מברכים על מצוות מצה רק בלילה הראשון.
ותירץ בעל המאור כי יש הבדל בין סוכה שמצוותה מחייבת שינה בתוך הסוכה, ואין אדם יכול להתקיים ללא שינה במשך כל שבעת ימי החג, לבין מצוות מצה שניתן להתקיים מפירות ובשר במשך ימי החג ואין בה צורך קיומי.
וביאר בשו"ת בניין ציון את תירוץ בעל המאור, שתקנת חז"ל לברך על מצווה היא מתייחסת דווקא אל עיקר המצווה, ולכן במצוות סוכה שאין האדם יכול להתקיים ללא שינה, אזי ברור כי עיקר מצוות סוכה נאמרה בכל שבעת ימי החג.
אבל ביחס למצוות מצה, עיקר חיוב המצווה נאמר רק בלילה הראשון של החג, ולכן בליל הסדר יש לברך על אכילת מצה.
אבל בשאר ימי החג, אומנם האוכל מצה הרי הוא מקיים מצווה, אך אין לו לברך על האכילה, משום שהקיום איננו מוגדר כעשיית עיקר המצווה.
במעשה רב סימן קפה' מובא, כי הגר"א סובר שבכל שבעת ימי חג הפסח,יש מצווה לאכול מצה.וביאר כי כוונת דברי הגמרא בפסחים שאכילת מצה בשאר הימים הרי היא רשות, משמעה שבשאר ימי הפסח אין חובה לאכול מצה, אבל מי שאוכל הרי הוא מקיים מצווה.
עוד מובא כי בשביעי של פסח הגר"א היה אוכל סעודה שלישית, למרות שבכל יום טוב הגר"א לא נהג כן, כדי להראות את החביבות הגדולה של מצוות מצה, שמסתיימת בצאת החג.
בשדי חמד במערכת חמץ ומצה הסתפק האם לשיטת הגר"א יש לברך על מצוות אכילת מצה גם בשאר ימי החג.
והביא השדי חמד את תשובת הרב יעקב זלמן ליפשיץ, שביאר כי לשיטת הגר"א, אין לברך על מצוות מצה בשאר ימי החג.
והסיבה היא, כי ביחס לילה הראשון של החג, התורה אמרה במפורש, שיש לאכול מצה, וממילא יש גם לברך על מצוות אכילת מצה.
אבל בשאר ימי החג, מצוות המצה איננה נובעת מכוח מצוות עשה של אכילת מצה, אלא המצווה נובעת מכוח האיסור של אכילת חמץ.
מפני שאי אכילת חמץ במשך ימי החג, אין בה כדי להראות כי אנו מתנזרים מן החמץ בגלל ציווי התורה, אלא ייתכן כי ההימנעות מאכילת החמץ נובעת מסיבות אחרות, וכגון מצב שבו החמץ אינו ערב לחיכו של האדם, או שהוא ניזון ממאכלים אחרים.
ולכן כדי להדגיש בימי הפסח שאנו מקיימים את מצוות התורה של איסור חמץ, סובר הגר"א כי יש לאכול מצה שהיא איננה חמץ, ועל ידי אכילה זו אנו מדגישים את קיום האיסור של אכילת חמץ.
ומתוך סברא זו ניתן לבאר כי בשאר ימי חג הפסח לא מברכים על אכילת מצה, משום שהאכילה היא מעין קיום של איסור לאו, ועל קיום של איסור אין מברכים.