"וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (פרק ל"ב פסוקים ז - ט)
הפרשנים תמהים על יעקב: ממה מפחד אדם שמחזיק בחיקו הבטחה מפורשת מהאלוקים הכל-יכול: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (פרק כ"ח). וכבר מצינו הסבר בגמרא בברכות (דף ד.), שיעקב חשש "שמא יגרום החטא". ובמדרש "לקח טוב" מחדד:"אמר רבי שמואל בר נחמן: בוא וראה בצדיקים כמה מתייראים מן החטא, שאחר כל הבטחון שהבטיח הקדוש ברוך הוא את יעקב אבינו - היה מתיירא מעשו ושלח לפניו מלאכים". ובהמשך: "לימדה תורה דרך ארץ: שיהא אדם ירא וחרד, ולא ימנע מן הרחמים".
המלבי"ם מבאר, שהפחד של יעקב - גרר פחד נוסף: "הנה הבוטח בה' אין לו לירא מבשר ודם, והיראה מורה - שאין בטחונו כראוי! וה' אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע - רק למי שבוטח עליו בכל לבו".
על פי זה, הוא מפרש את לשון הפסוק:"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד - וַיֵּצֶר לוֹ" - "ואחר שראה יעקב שהוא מתיירא, לכן "וַיֵּצֶר לו" - שזאת עצמו הצר לו, שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו - בלתי שלם. ועל כן, נִסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה".
וזהו שאמר בדבריו לה': "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת", ירדתי בדרגה - "שהקטנו מעשיו ונתמעטו ממה שהיו מקודם - בצאתו מבית אביו, שאז עבר במקלו יחידי והיה בוטח בה' - ולא נתיירא. ועתה לעת זקנתו, שראוי שיוסיף אומץ ובטחון בה' - היה לשני מחנות, והכין תכסיסי מלחמה ולא בטח בה' - כמאז ומקדם". ולכן בקש: "הַצִּילֵנִי נָא" - "אני רואה שאני מקטני אמנה ואיני ראוי לנס, ועל כן אבקש: הַצִּילֵנִי נָא" כלומר, תציל אותי - מעצמי! באופן אישי, שתחזק אמונתי - ולא אפחד.
כעין זה, מצינו בספר "חובות הלבבות" (שער י): "מי שהגיע אל המדרגה הזאת מן היראה - לא יפחד ולא יירא זולת הבורא. כמו שסיפר אחד מן החסידים על אחד מהיראים, שמצאו ישן באחד המדברות, ואמר לו: האינך ירא מן האריה - שאתה ישן במקום הזה? אמר לו: אני בוש מאלקים - שיראני ירא זולתו!". ועל דרך זו פירש כאן "העמק דבר" את דברי דוד המלך: "הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי - אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי" (תהלים קי"ט) הבוטח בה', חרפה הוא לו - לגוּר ולפחד".
כנגד הגישה הזו, האברבנאל לא רואה בכך גנות ליעקב: "פחד יעקב ויראתו מעשו - לא היה מחולשת אמונתו ובטחונו". לדבריו, מי שאינו מפחד כלל ממלחמה או מי שבטוח שלא יאונה לו רע - אינו נקרא גיבור! כי הוא אינו מתמודד עם החשש לחייו. באותה מידה, מי שנותן צדקה כי הכסף בזוי בעיניו - לא יקרה נדיב! "כי לא עשה זה לטוב בחירתו, אלא מפני היותו מבזה את הממון".
הגיבור האמיתי הוא, מי "שבהכנסו למלחמה יפחד מהמוות וירגיש בסכנה, אבל מפני המעלה - יבזה החיים, ויבחר המוות היפה". אם יעקב לא היה ירא כלל מעשו - שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו, לא הייתה בכך שום גבורה או אומץ - בלכתו לקראת עשו, וגם לא היה בזה ראיה על בטחונו בה'. דווקא משום שידע והרגיש בסכנה מצד אחיו, ומכח תאוות החיים שלו - אכן חדר אליו הפחד. ובכל זאת, הוא השליט את השכל על הרגש - והתאמץ והלך לקראת אחיו, "זה באמת הראוי להקרא מאמין בנבואתו, ובוטח בהשם".
לדברי האברבנאל: הפחד - הוא רגש טבעי, ואינו שלילי - גם למי שבוטח בה'. אדרבה, דווקא מי שחש פחד ומתגבר עליו - ראוי לשבח.