"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (פרק כ"א פסוקים א - ב)
בפרשתנו, התורה פורשׂת בפנינו את "המשנה הכלכלית - חברתית" היהודית. בעיון קל נגלה, שאין אלו חוקים רק למען "הסדר הטוב", אלא "האדם - במרכז". התורה שמה דגש על האדם הבודד - הפרט. אם בכל חברה מודרנית, זכותו של האינדיבידואל החלש והדחוי, נרמסת לטובת "השלטון התקין" של הקולקטיב. התורה בוחרת להתעסק דווקא בזכויות המסכן - מי שנפלט מהכלל, בין אם באשמתו - כמו הגנב. בין שלא באשמתו - כמו העני, הגר, היתום והאלמנה.
"שיעור האזרחות הראשון", מוקדש - לעבד העברי. ומי הוא זה שנאמר בו: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי"? הלא הוא העבריין - הגנב! כמו שפירש רש"י: "כי תקנה - מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו, כמו שנאמר: אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (פרק כ"ב)". מדוע רואה התורה לנכון, לפתוח את מערכת "המצוות החברתיות", דווקא במי שסרח והפנה עורף למוסכמות המקובלות? היינו יכולים לצפות ל"פתיחה חגיגית" יותר. למשל, במצוות תרומיות כמו מצות השבת אבידה, או החיוב לעזור ולהיטיב עם העני ולהלוות לו? מדוע מכולם, זכה לכך - דווקא הגנב?
מקובל לבאר, בשם רבי שמחה זיסל מקלם - "הסבא מקלם": אבא שזכה לבנים "מוצלחים", אך אחד מהם הוא "לא יוצלח" - גנב. הרי כל מחשבותיו ודאגותיו הם דווקא על הבן הזה, ומחפש עצות כיצד יוכל להועיל לו - לגרום לו לשנות ולהיטיב את דרכיו. כך, אם המחוקק היה אנושי, הוא אכן היה בוחר - מן הסתם, לפתוח באנשים התורמים לחברה, ולא במזיקים לה. אך כיון שה' הוא נותן התורה, ואנו נקראים 'בניו'. אזי, בפתח דבריו - הוא מעורר אותנו, לדאוג לאחינו הזקוק לעזרה - הבן הגנב!
אם בכל "חברה מתוקנת", הגנב נידון לעונש ולכליאה על מנת להרחיק את "אויב הציבור" מכלל האנשים, וכדי להגן על עצמם - ממנו. התורה שוללת עונש מהסוג הזה! אדרבה, היא מגייסת את החברה על מנת לסייע לו לחזור למוטב. לא להרחיק אותו, אלא דווקא לקרב. ואלו דברי רש"ר הירש: "רצתה התורה להחדיר בנו את עקרונות הצדק והאנושיות, שעל פיהם היא מצווה עלינו לשמור על זכויות האדם, והיא פותחת בפשיעה תחילה, דהיינו באדם הפושע בשליחת יד אל קניין חברו, שהוא פשע הנענש בכל שאר המדינות - בעונשי גוף ומאסר חמורים. נתבונן בחוק זה, שדבר ה' העמידו בראש חוקותיו, נראה שאין חוק אחר העשוי כמוהו לגלות לנו את מגמתם ותכונתם של חוקי התורה, הנבדלים בתכלית ההבדלה, לפי כללות מהותם הפנימית, מכל חוקות הגויים".
הוא מציין, שזה "המקרה האחד והיחיד, שבו גזרה התורה עונש של שלילת חופש. ושלילת חופש זו - הכיצד? ציוותה התורה להביא את העבריין לתוך בית משפחה, כדרך שאנו היינו נוהגים לגבי נער עבריין, על מנת לתקנו. והנה, בכמה חבילי סייגים הקיפה התורה את מעמדו של העבד באותה משפחה, כדי שלא תדוכא התודעה המוסרית שבנפש העבריין, כדי שלמרות מעמדו המושפל עדיין יחוש שרוחשים לו כבוד ונוהגים בו מנהג אחווה, ועדיין יוכל לזכות באהבה ולהעניק אהבה! כמה טירחות הטריחה את האדון, כדי שיקוימו קשרי המשפחה של העבד, ולא תופקר משפחתו ליגון ולאנחה בעקבות פשעו ותוצאותיו!" היוצא מדבריו, בשהות הגנב בבית אדוניו כעבד - אין בכך ביטוי של עונש, אלא שיקום וחינוך מחדש: בבית זה יחשף העבריין לחיים נורמטיביים בצל שמירת החוק, והנה לנו הביטוי הראשון למה שמכונה היום "משפחת אומנה".
הרב הירש מסכם: "עונשי מאסר, על כל אובדן התקווה והשחתת המוסר השוכנים אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו וטפו של האסיר - אין להם מקום בתורת ה'! לא יכירם מקומן של מצודות הכלא העלובות של הפשע - בתחום ממלכת התורה. אין בו במשפט התורה אלא "מעצר חקירה", וגם זה לא יכול היה להיות אלא מעצר לתקופה קצרה בלבד, בהתאם לכל דיני הנוהל המשפטי, ובייחוד נוכח העובדה שמשפט התורה אינו מכיר בראיות מסיבתיות כל עיקר".
למען החידוד, נציין מעשיה עממית המגוללת את סיפורו של הגשר בעיר חלם. הגשר הרעוע, גרם לאנשים רבים - ליפול ולהיפגע, ומועצת "חכמי חלם" התכנסה על מנת למצוא פתרון. לאחר חשיבה מאומצת, הוחלט לפתור את בעיית הגשר - על ידי כך שיבנו מתחתיו בית חולים משוכלל, שייתן מענה מיידי לכל הפצועים והפגועים מהגשר! כל בר דעת מבין, שעל מנת לפתור את הבעיה אין צורך לבנות בית חולים, אלא לתקן ולסתום את הפרצות בגשר, ובעקבות כך - לא יוזקו האנשים כלל! זוהי תשובת התורה, לחוליי החברה: לא עוד בתי כלא לעבריינים! אלא מניעת העבריינות, על ידי שיקומו וחינוכו של הסוטה מן הדרך. לא עוד כיבוי שריפות - אלא מניעת שריפות!
דוגמה נוספת לרגישות התורה לנפשו וכבודו של האדם, אנו מוצאים בדין נוסף בפרשה, העוסק גם הוא - בגנב: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ, חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה" (פרק כ"א). מדוע הטובח שה - חייב רק ארבעה, לעומת טובח השור - שחייב חמשה? רש"י מציין בין השאר, את דעתו של רבן יוחנן בן זכאי: "בא וראה כמה גדול כבוד הבריות! שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו - משלם חמישה. שה שנושאו על כתפו - משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו".
והתמיהה מתבקשת: "הגנב!" "התבזה!" "מי הכריח אותו לגנוב?!" הרי הוא ביזה את עצמו, ומדוע יש מקום להתחשב בכך? גם התשובה לכך - טמונה באותו רעיון: הקב"ה אינו מתכחש לגנב, הוא רואה בו את "בנו הסורר", ומוצא לנכון, לרחם עליו - גם בעת ביצוע הפשע! ולהפחית מעונשו. הנה לנו ראיה נוספת, למהות השונה לחלוטין - בדין הפלילי שבמדינת היהודים.
הצגת כל התגובות