בפרשת "בלק" אנו נחשפים לעובדה, שעם ישראל - שעד לפני פחות מארבעים שנים היו עם של עבדים נרדפים במצרים, הפכו להיות פתאום - "האיום הגדול ביותר במזרח התיכון". עכשיו, הם עם "בלתי מנוצח", מלומד בניסים, שמטיל את חיתתו על שכניו. גם בלק מלך מואב - חושש מהם, הוא מודע לכך שאין בכוחו לנצח אותם בקרב, לצורך כך הוא משתמש ב"נשק לא קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִי", ומנסה לשכור את שירותיו של "מקלל מקצועי" - בלעם!
פרשה זו, מציירת את דמותו של בלעם לעינינו - כאישיות רבת סתירות. מצד אחד, חז"ל מרבים לדבר בגנותו של אותו רשע, אך להפתעתנו אם נקרא רק את פסוקי התורה, נגלה שהוא אינו נקרא כלל "רשע", אדרבה, לאורך כל הפרשה - בלעם מתגלה לעיני "הקורא התמים", כמי - שפעם אחר פעם, אינו עושה שום פעולה ללא קבלת רשות מהאלוקים. ובסופו של דבר, הוא אינו מקלל את בני ישראל, אלא מברך ומשבח אותם. אם כן, מדוע רואים חז"ל לנכון לדרוש אותו לגנאי ולהעניק לו את התואר "בלעם הרשע"? מדוע הם מתעקשים לייחס לו מידות מגונות ואופי מושחת?
אולי ניתן לומר, שסיפורו של בלעם הוא "סיפור ההיתממוּת הגדול", הרֶשַׁע של בלעם הוא "רוע מתוחכם". בלעם מתאמץ לשמור על תדמיתו כ"צדיק" - המקיים את רצון קונו, ומשום כך הוא אינו ממרה את פי ה' - בפירוש, אך "מאחרי הקלעים" הוא משתדל בכל כוחו להגשים דווקא את שאיפותיו ומאוויו האישיים.
תחת הערפל הזה, בלעם מסתיר את שנאתו הגדולה ליהודים. אמנם, הייתה זו היוזמה של בלק - לקלל את ישראל, אך למעשה, בלק בבקשתו "התפרץ לדלת פתוחה", כיון שבלעם שנא את בני ישראל - עוד יותר מבלק, אלא שהיה לו חשוב לשמור על "תדמית אובייקטיבית", ומשום כך הוא אינו מוכן להודות בכך בפה מלא.
כך מצינו בדבריו של בלעם - לה': בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו, ופירש רש"י: "וְגֵרַשְׁתִּיו - מן העולם, ובלק לא אמר אלא וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ - איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם - יותר מבלק!"
"האמת" של בלעם נחשפת - בפזיזותו: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב", רש"י: "מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה - שחבש הוא בעצמו, אמר הקדוש ברוך הוא: רשע! כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ (בראשית כ"ב)". משמע, "השנאה" היא הביטוי לרצון האישי, שקלקל את "השורה" - ההתנהגות הממלכתית שלו. כלומר, לרגעים - מאבד בלעם את האדישות שלו, ולמרות מאמציו להסתיר את רצונו, הוא אינו מתאפק ומגלה התלהבות. בפעולותיו אלה, הוא חושף - מבלי משים, את צפונות ליבו - האנטישמיוּת.
צביעותם של בלק ובלעם - המחרחרים ריב ומלחמה, באה לידי ביטוי ב"הודעת הגינוי" - המופיעה בדברי רש"י: "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת (פסוק ל"ט) - עיר מלאה שווקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר: ראה ורחם - שלא יעקרו אלו". ובכך, בשם הצדק והחסד והרחמים, הם משחירים את פניהם של היהודים, מציירים אותם כאכזריים, ומצדיקים את רצונם - להשמדת ישראל.
באופן דומה, כאשר מזהה בלעם - ברוב יאושו, שאינו יכול לקלל את ישראל, הוא עוטה על עצמו אִצְטְלָה של "רודף צדק", ובתור שכזה - מקטרג על ישראל: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (פרק כ"ד), וביאר רש"י: "אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת העבירה - תחול". וב"שפתי חכמים": "וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו - שהזכיר להם עוון של עגל - שעשו במדבר". כביכול, בלעם חוֹרֶה את הפגיעה בכבוד שמים, ודורש לעשות צדק עם ישראל - ולהעניש אותם.
בשונה מה"צדק סֵלֶקְטִיבִי" של בלעם, פורחת ועולה דמותו רבת ההוד של אברהם אבינו, כאשר הוא עומד מול גזירה אלוקית העומדת להעניש את אנשי סדום ועמורה החטאים, אברהם אינו עומד מנגד, וממהר להתפלל ולבקש - על מנת להציל אותם. הוא פונה אל אלוקיו בתחינה - לעשות "צדק" ולרחם עליהם - בעבור הצדיקים: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית י"ח). הנה לנו ה"צדק" של אברהם, השונה בתכלית מה"צדק" של בלעם - שמטרתו מוות וחורבן לעם אחר.
על פי זה, מבוארת המשנה באבות (פרק ה) המציגה את אברהם כ"אַנְטִיתֵזָה" - לבלעם הרשע: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע".
צביעות זו - מתחדדת בימים אלה, כאשר במקומות רבים בעולם ניטשות מלחמות עקובות מדם, "מלחמות קודש", מלחמות על אגו ושליטה ואכזריות בלתי-נסבלת, וכן דיקטטורות המדכאות ורוצחות את אזרחיהם. ומשום מה, מנהיגי העולם המתחסדים עוצמים את עיניהם, מתלבשים ב"צדיקוּת מְזוּיֶּפֶת", ובוחרים לגנות דווקא את - היהודים!
ב"עלילות הדם" ובמחאות השונות, מעוותים אומות העולם את המציאות, ומציגים את היהודים ככאלה המתעמרים בעם אחר - באנשים, נשים ובילדים חפים מפשע, כאשר ברור לכל, שכל מעשיהם של הישראלים אינם אלא "הגנה עצמית" - על תושבי הארץ הנתונים בסכנה. הנה לפנינו "הקוֹזָאק הנגזל" - במלוא כיעורו.