"וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א פסוק ד)
הביטוי - "וירא אלוקים - כי טוב" - שחוזר על עצמו במעשה הבריאה, מעורר תמיהה: האם לפני שברא את האור, לא ידע בורא העולם שהאור הוא טוב?
אמנם, בן אנוש - שיוצר יצירה, פעמים, הוא מזהה שיצא תחת ידיו - תוצאה טובה, אפילו יותר ממה שהוא תכנן, הוא מתמלא התפעלות ואומר: "יצא לי טוב!" אבל האלוקים שיודע - עוד קודם היצירה, בדיוק - כיצד יראה האור, ושהאור הוא טוב. (ידיעת הבורא אינה ידיעה מתחדשת, כי הכל ידוע לו מראש), לא שייך לומר שפתאום התברר לו שהאור הוא טוב.
כך תמה רמב"ן: "ייראה כענין הַמְלָכָה ועצה חדשה, שיאמר, כי אחרי שאמר אלוקים: "יהי אור", והיה אור, ראה אותו - כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החושך, כעניין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו".
רבי נפתלי צבי יהודה ברלין מוואלוזין בפירושו "העמק דבר" מיישב, שכאן ברא ה' טבע חדש - "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים" (או כמו ביטוי אחר: "תמונה אחת שווה אלף מילים") במילים של הנצי"ב: "שתהא ראיה טובה מהאמנה בדעת והבנה בדבר". הוא מביא דוגמא לכך מהמדרש (שמות רבה מ"ו): "שלא נתפעל משה רבנו בשעה שאמר הקב"ה שעשו ישראל עגל, כמו אחר כך - שראה בעיניו, אף על גב שלא היה בגדר ספק אצלו גם עד שלא ראה, אבל כך הטבע - דמראה עינים פועל יותר מהלך נפש" וכאן, הטביע ה' בבריאה את התכונה הזו - במעשה בראשית, שיצר את האור - ואז ראה אותו - אחר היצירה, שטוב הוא.
רמב"ן עצמו, מחלק בין שני סוגי ביטויים בתורה: "אמירה" היא היצירה מהכח אל הפועל כמו "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" "וַיֹּאמֶר... יְהִי רָקִיעַ" "וַיֹּאמֶר... תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ", אבל יצירה לבדה אינה מספקת, כי עדיין צריך הדבר קיום תמידי בלתי פוסק, והמשך הקיום הזה קרוי - "ראיה". רוצה לומר, גם אחרי היצירה הדבר מתקיים ועומד בכל רגע חדש, רק בגלל שהדבר טוב בעיני הבורא וברצונו. ובלי תנאי זה, הדבר יעלם מיד. כמו שאנו אומרים, בברכת "יוצר אור": "המחדש בטובו בכל יום תמיד - מעשה בראשית". לשון רמב"ן: "והעניין, להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם - יהיו לאין".
רש"ר הירש מרחיב יותר: "אם הבינונו אל נכון את הפסוקים האלה, הרי הם מורים לנו אמת גדולה: לא רק בריאת העולם, אלא גם קיומו שלאחר מכן - תלוי במישרין ברצונו של ה'. מלאכתו של אדם משתחררת על פי רוב משלטונו - מיד לאחר שעשאה. המלאכה נעשתה בידיו, אך לאחר מכן היא קיימת בזכות עצמה", מה שאין כן ביצירה אלוקית.
הוא ממשיך ומציין - עובדה נוספת: ברוב הפעמים, אדם יוצר יצירה והיא יוצאת מרשותו, הוא אינו יכול להחזיר את הגלגל אחורה ולומר: "אני מתחרט על היצירה, ולכן - אני מבטל אותה". משום, שמרגע שיצאה היצירה לאוויר העולם, ונחשפה. שוב, היא איננה כבר אינה בידיים של הממציא, היצירה שלו, כעת - היא עובדה קיימת, ורכוש הכלל.
עובדה זו, באה לידי ביטוי: "הגולם קם על יוצרו", לפי המסורת, מקור הביטוי הוא הסיפור המוכר (ששנוי במחלוקת לגבי אמינותו) על ה"גולם" שיצר המהר"ל מפראג, על מנת למנוע מזימה של עלילת דם. אך קרה המקרה, שאיבדו שליטה על הגולם, והמהר"ל ביטל את יכולותיו.
על אותו משקל - ניתן לומר, שכשם "שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור", כלומר - שאת הנעשה אין להשיב. כך גם על פי דברינו - לא ניתן להחזיר את המצאת הגלגל לאחור.
כך כותב רש"ר: "לא פעם, תשתלט היצירה על יוצרה. היה לאל ידו לעשות את המלאכה, לשחרר כוחות ולאחדם, אך אין בידיו להשתלט על מלאכתו ולרסן את הכוחות אשר שחרר. חסר לו כוח הקסם להדביר את הרוחות אשר עורר, היצור - גובר ומתגבר על יוצרו, ואין היוצר אדון על יצירתו. לא כן הא-ל ועולמו. הכלל והפרט לא רק נהיה ברצון ה', אלא הוא קיים - גם משנהיה - רק מפני שה' חפץ בקיומו. הקב"ה רואה את המלאכה אשר עשה, והוא מעניק לה קיום מפני שהיא נראית לו, וכל עוד היא טובה בעיניו", וזהו - "וירא אלוקים את האור כי טוב".
הצגת כל התגובות