"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו פסוק ט)
התורה משבחת את נח פעמים רבות, ומציינת שהוא "מָצָא חֵן בְּעֵינֵי השם", צַדִּיק תָּמִים והתהלך את האלוקים. אולי יותר מכל מעידה על גדלותו - עצם העובדה שהוא ומשפחתו נבחרו כאנשים היחידים בדורם להנצל מהכליה שנגזרה על כל האנושות. יתרה מכך, הוא נבחר להיות האחראי על שארית הפליטה, ולהקים את "העולם החדש" של האנושות ובעלי החיים. למעשה, נח היה "אדם הראשון - השני" בעולם.
אך בדברי חז"ל, אנו מוצאים גם יחס ביקורתי כלפי נח. ביקורת זו נדרשת מהמילה הנוספת שהתורה מצמידה לתאריו של נח - "בדורותיו". וכן כתב רש"י: "בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח - כל שכן שאילו היה בדור צדיקים - היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי - לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם - לא היה נחשב לכלום".
מדברי רש"י משמע, שעיקר הביקורת על נח באה מתוך ההשוואה של מעשיו - למעשי אברהם. ואכן, מפורש ב"זוהר" שאברהם גם הוא עמד בסיטואציה דומה, ונהג אחרת מנח - באופן ראוי לשבח. כאשר סיפר האלוקים לאברהם על הגזירה - להשמדת סדום, אברהם לא שקט, אלא התאמץ לשנות את רוע הגזירה, ומיהר לבקש עליהם רחמים. נח לעומתו, ידע שנים רבות קודם המבול על הכליה העתידה לבוא על בני דורו הרשעים, הוא קבל זאת בשתיקה ולא התחנן על הצלתם.
על מנת להבין את ההתנהגות של נח, יש לעמוד על ההבדל בין הביטויים השונים. על נח נאמר: "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", ובאברהם מצינו - בפרשת "לך לך": הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (פרק י"ז), ומסביר רש"י בפרשתנו: "נח, היה צריך סעד לתומכו. אבל אברהם, היה מתחזק ומהלך בצדקו - מאליו".
דברים אלו, מבוארים בהרחבה במדרש (בראשית רבה ל): "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ - רבי נחמיה אמר: משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו, אמר ליה: עד שאתה משתקע בטיט - הלך עמי. הדא הוא דכתיב: "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". ולמה אברהם דומה, לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו, אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך חלון - בֹּא והאיר לפני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה, בֹּא והאיר לפני בארץ ישראל".
המדרש מתאר את אברהם אבינו כ"מוֹבִיל" בעבודת ה', והולך לפניו. ואילו נח מצטייר כ"מוּבָל" והולך בעקבותיו של ה', ועל ידי כך הוא ניצל מהטיט - הבּוֹץ הטוֹבְעָנִי.
על פי זה - ניתן אולי להסביר, שנח נזהר מאוד לעבוד את ה' - בצורה מדויקת, ללא שום סטיה מהציווי האלוקי, הוא אינו משנה שום פרט, ואינו מחדש דבר משל עצמו. בשבילו, קיום רצון הבורא הוא "קרש ההצלה" היחיד - מהשקיעה בטומאת הדור שלו. ועל מנת שלא לעשות טעות, הוא נזקק ל"סעד" לתומכו. כלומר, הוא יוצר "מערכת הגנה" וגדרות שיפרידו בינו לבין הסכנה הנשקפת לו מהחברה הקלוקלת ובוחר להתבודד, ועל ידי כך הוא מגונן על צדיקותו ושומר על עצמו מהשפעה רעה.
לעומתו, אברהם אינו מחכה לציווי של הקב"ה, אלא "מאיר לפניו" את הדרך. אברהם הינו "יצירתי" בעבודת ה', ופועל בעולם למען גילוי כבוד הבורא, הוא עושה מה שהוא מבין כ"רצון השם", אפילו כשאין בידו "הוראה מפורשת". כחלק מכך, הוא מגייס אנשים נוספים לרעיון ומגייר אותם, על מנת להגדיל את כבוד האלוקים בעולם - למרות שלא צוּוָה על כך. יתירה מכך, אברהם בוחר להפיץ את בשורת האמונה, ולצורך כך הוא אינו מתנזר מחברת האנשים, אלא מכניס אותם לביתו ומשתדל להשפיע אליהם.
דברים דומים, מצינו בספר "פרדס יוסף" בשם ה"חת"ם סופר": נח, כמו חנוך לפניו - היו יחידי סגולה והלכו בדרך של דבקות בה' והתעלות עצמית "ומי לנו גדול מחנוך, דנתעלה להיות כמלאך" (וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקִים - פרק ה). לעומתם, אברהם בחר בדרך שונה, משום שהוא התבונן "כי לא זה הדרך - שישלים האדם רק את נפשו, ואת אנשי הדור ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים - כאשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול. הנסיון הזה (של חנוך ונח) לימד אותו, כי טוב לאדם לְמַעֵט בהשלמת נפשו - למען לרבות כבוד ה', כי מה יתן ומה יוסיף - אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות".
בספר "מעינה של תורה" בפרשת "וירא" בשם "אבני אזל" מסביר בדרך זו את הביטוי הנלמד מאברהם: "גדולה הכנסת אורחים, מהקבלת פני שכינה" (שבת קכ"ז.) - "גדולה הכנסתם של זרים תחת כנפי השכינה, מעבודת ההתעלות העצמית, לכן הקריב אברהם את "קבלת פני השכינה" - של עצמו, למען מצות הכנסת אורחים".
רש"י בפרשתנו מציין: "הרבה רֶוַח והצלה לפניו (הקב"ה), ולמה הטריחו (את נח) בבנין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו: מה זאת לך? והוא אומר להם: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם - אולי ישובו".
כלומר, באופן הפוך ממה שניתן היה לחשוב, תכלית בניית התיבה לא הייתה לצורך הצלה מהמבול שיבוא לעולם, אלא לצורך מניעת המבול. התיבה היא "אוֹבְּיֶיקְט וִיזוּאָלִי" שאמור היה לשמש כהַתְרָאָה והַרְתָּעָה, על מנת שיתקן האדם את דרכיו, ולא יהיה צורך להביא מבול לעולם. כמאמר הנביא יחזקאל (פרק י"ח): הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ה' אלוקים הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה". נח לא השכיל להבין את המטרה העיקרית של "התיבה", והציל רק את עצמו.
בזהירות - ניתן לומר: שיטתו של אברהם הייתה נכונה יותר משיטתו של נח, ואם כן, עובד ה' נדרש לקרב נפשות נוספות לחסות תחת כנפי השכינה, גם במחיר התפתחותו הרוחנית האישית.
מכל מקום, לעולם עליו לעשות שיקול של "עלוּת מול תוֹעלת", כמה "רחוק" עליו ללכת ולהקריב מעצמו? ובעבור מה? ומכאן הבדלי הגישות המצויים כיום בתוך המגזר הדתי - בין חלקיו השונים.