"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כ"ג פסוקים ד - ה)
התורה פונה אל היהודי - ומתארת בפניו "תרחישים אפשריים", בהן הוא יתקל בשורו או חמורו של אויבו - תועה בדרכו, ומזהירה אותו - שלא יתעלם. או אולי הוא יפגוש בשונאו עצמו - כשהוא במצוקה, ומצווה עליו - לסייע לו.
אמנם, מצוה זו מייצגת את חובת האדם - לעשות טוב, אך בין לבין - יש לעיין, כיצד זה "שׁוֹר אֹיִבְךָ" או "חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ", מדוע מתייחסת התורה בשוויון נפש - אל מול השנאה שהאדם חש כלפי חבירו? האם אין בכך "גוּשְׁפַּנְקָה" - לאותה שנאה? האם אין בכך "הסכמה שבשתיקה" - למצב שבו יהודי שונא יהודי אחר?והרי השנאה - אסורה על פי התורה, וכבר תמה רמב"ם(הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י"ג): "והיאך יהיה לישראל שונא מישראל? והכתוב אומר: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ! (ויקרא י"ט)"
נראה, שה"אבן עזרא" רוצה ליישב זאת בדבריו הקצרים: "והטעם - אף על פי שתדע שהוא אויבך, וככה - שונאך". כלומר, אפילו שאתה אינך שונא אותו, אבל משום מה - הוא שונא אותך! ניתן היה לחשוב, שבאדם כזה תהיה פטור מלעזור לו. מכל מקום, דורשת התורה מן היהודי - לסייע!
בספר "מקור ברוך" מדייק זאת גם מהכתוב:"שֹׂנַאֲךָ - אין הפירוש: אתה שונא אותו, דהוי ליה למימר - "שְׂׂנוּאך", כמו: "כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה" (בראשית כ"ט), אלא הפירוש: הוא שונא אותך, וכמו: "וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ" (שמות א)". התורה אינה מתירה לך לשנוא, ומשום כך היא אינה עוסקת ב"שָׂנוּא", אלא ב"שׂוֹנֵא" - המתנכל לך.
הגמרא במסכת פסחים (דף קי"ג:)כבר דנה בשאלה זו, "מי שריא למסניה" - האם מותר לשנוא יהודי? והמסקנה, לא מדובר פה בשנאה על רקע אישי - האסורה! אלא ב"מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא" (תהילים קל"ט) המותרת, "דחזיא ביה איהו, דבר ערוה" - שראה אותו הוא עצמו, עובר עבירה.
וכן השיב הרמב"ם על שאלתו: "אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה - ויחזור מרשעו".
בשונה מהדעות הללו, שהעמידו את דברי התורה, באדם - שמותר, או אפילו מצוה - לשנוא. במכילתא (פרשה כ)יש פתרון אחר: "רבי נתן אומר: בישראל עצמו הכתוב מדבר. אלא מה תלמוד לומר על אויבך? אלא אם כן הכה את בנך, או שעשה עמך מריבה - נעשה אויב לשעה" ובמלבי"ם ביאר את שיטתו: "מדבר במי שהוא אחיו במצוות - ואסור לשנאותו, רק שהיצר הרע פיתה אותו והוא אויב לו - שלא כדין!"
וכן פירש רשב"ם בלשון קצרה: "חמור שונאך - דִּבֵּר בהווה".רוצה לומר, אין מדובר פה דווקא בעולם האידאלי שבו אין שנאה בין יהודים כלל. אלא בעולם המעשה, בו יש ליצר הרע - אחיזה. וממילא, זו סיטואציה אפשרית בהחלט, אם כי אינה רצויה - שיהודי שונא ליהודי אחר.
התורה לא מתעלמת מחולשות אנושיות כמו למשל: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף" (פרק כ"א) וכן: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה" (שם), וכאלה רבים.ומכל מקום, מצוה את האדם - במפגש שלו עם אותו שונא, שיתגבר, לכל הפחות - לצורך מטרה מסויימת, על האיבה שהוא חש כלפיו - ויסייע לו.
יתרה מכך, במסכת בבא מציעא(דף ל"ב:) מבואר, שאם עומדים בפני האדם באותו שעה - שני חמורים: באחד, הוא נדרש לטעינת המשא על החמור. ובשני, הוא נדרש לפריקה - יקדים ויפרוק, כי מעורב כאן שיקול נוסף - צער בעלי חיים. אבל אם הזדמנה לו סיטואציה: "אוהב - לפרוק, ושונא - לטעון", החמור הטעון פריקה - שייך לאוהבו, והטעון טעינה - לשונאו, הרי הוא מחוייב לסייע דווקא לשונא - "כדי לכוף את יצרו!" דיברה תורה כנגד יצר הרע - כדי שהאדם יתגבר עליו. ומטעם זה, נדחה אפילו הערך של צער בעלי חיים.
ב"ילקוט שמעוני" בפרשתנו (רמ"ז ש"ו), מופיע תיאור ציורי של קיום מצוה זו: "אמר רבי אלכסנדרי: שני חַמָּרִים (נהגי חמורים) היו מהלכין בדרך, והיו שונאין זה לזה. רבץ לו חמורו של אחד מהן, ראה אותו חברו ועבר, משעבר אמר: כתיב בתורה - "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ", מיד חזר וטען עמו. התחיל (השני) לשיח בלבו, אמר - כך היה פלוני אוהבי ולא הייתי יודע. נכנסו לפונדק ואכלו ושתו, מי גרם להם שעשו שלום ביניהם? על ידי שהבינו זה בתורה".
משמע מדברי המדרש, שהתורה רואה ברביצת החמור - הזדמנות פז! להביא שלום ואחוה, בין שני אנשים שיש ביניהם שנאה. מבחינה פסיכולוגית, אם האחד יסייע לשני - אפילו מתוך כורח המצוה, שיתוף הפעולה ביניהם, יביא אותם גם לדו-שיח ולהתקרבות, ולהשלמה.
ובספר "פנים יפות" כותב על פי רש"י, (בפירושו על תהלים צ"ט): "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ- ומי הוא שיראה את שונאו גומל לו חסד, שלא ידבנו לבו - לחבקו ולנשקו! בזה גורם, להפך שונאו - לאוהב".
אם כן - המסר הוא: "בכל משבר - יש הזדמנות", וכדאי לנצל אותה. ודווקא מתוך המצוקה של השונא - יכולה לצמוח "ידידות מופלאה".