אני מסתכל על עצמי ומגלה, לבושתי ולחרפתי, שאין בי שום דבר טוב. היה לי יום על הפנים. קמתי מאוחר. אבד לי זמן תפילה. אכלתי ארוחות בלי גבול, כעסתי על הילדים בלי סיבה, לא עשיתי שום מצווה, שיקרתי, אכזבתי, בקיצור, הייתי רע. עכשיו אני יושב ונגעל מעצמי. אני רחוק מהקב"ה ואין בי שום דבר טוב. אני כזה קטן חלש, בעל עבירה, והשם יתברך כבר התייאש ממני מזמן.
אחד הרגעים הכי מרגשים באותן ארבעים שנים מופלאות של בני ישראל במדבר, אולי הרגע המרגש מכולם – הוא הרגע הזה בראש חודש ניסן, שבו מוקם המשכן ואהרון הכהן מוזמן לחנוך את המזבח ולהקריב עליו תחילה – עגל, דווקא עגל, להורות על הפיוס המושלם על חטא העגל: "וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן, קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת... וְהַקְרֵב... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ... וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם... וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת... וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ... וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, ב-כד). איזו התרגשות אוחזת בכולם! השם יתברך איתנו, מאיר פנים, סולח, רוצה אותנו ואת התשובה שלנו ואת הקורבנות שלנו. והמשכן הזה, שכל כך השקענו בו סוף סוף עומד על תילו, מאיר ומקרב ומחבר אל הדעת ואל האמת...
ואנחנו? והיום? ובמדבר של המאה ה-21?
איה משכן? וקורבנות? ופיוס?
מה עלינו לעשות, כדי לבנות משהו של המשהו מבחינת המשכן? כדי להרגיש ש'זהו, הגעתי, כעת אני במשכן ויכול להקריב את הקרבן'?
-כשרבי נתן מדבר על בניית המשכן בימינו, הוא מדבר על אזמרה: "כִּי עִקַּר הַתְּפִלָּה הוּא רַק כְּשֶׁזּוֹכֶה לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, בִּבְחִינַת אֲזַמְּרָה לֵאלֹקי בְּעוֹדִי... וְזֶהוּ בְּחִינַת סֵדֶר הַתְּפִלָּה שֶׁבַּתְּחִלָּה אוֹמְרִים קָרְבָּנוֹת וּקְטֹרֶת, שֶׁהֵם בְּחִינַת בֵּרוּרִים שֶׁמּוֹצְאִין וּמְבַרְרִין נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת... וְעַל כֵּן קֹדֶם הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים קָרְבָּנוֹת וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּבַרְרִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת וּמִזֶּה נַעֲשֶֹה נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת וְאַחַר כָּךְ בּוֹנִין מִזֶּה מִשְׁכָּן, שֶׁשָּׁם עִקַּר תִּקוּן הַתְּפִלָּה" (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר, הלכה א).
'אזמרה'. אחד מתגי הזיהוי המובהקים של תורת ברסלב. מילת קוד כזאת, כמו 'התבודדות', כמו 'שמחה' ו'מחיאת כף'.
ומה משמעותה של המילה הזאת, 'אזמרה'?
אזמרה זו תמצית אחת התורות המרכזיות בכל תורת רבי נחמן מברסלב: "כִּי אִיתָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ ז"ל (ליקו"מ, תורה רפב), שֶׁכְּשֶׁאָדָם מַתְחִיל לְחַפֵּשׂ עַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים וּפְגָמִים הַרְבֵּה, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא רָחוֹק מִטּוֹב, אֲזַי הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה טוֹב... וְאַף שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁגַּם מְעַט הַטּוֹב שֶׁעָשָֹה הוּא מָלֵא פְּצָעִים, כִּי מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה – אַף עַל פִּי כֵן אִי אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל כָּל פָּנִים. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וְיִמְצָא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה טוֹב. וְאַף שֶׁזֶּה הַטּוֹב גַּם כֵּן מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, אַף עַל פִּי כֵן עַל כָּל פָּנִים יֵשׁ בּוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וְיִמְצָא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת" (שם).
אני מסתכל על עצמי ומגלה, לבושתי ולחרפתי, שאין בי שום דבר טוב. היה לי יום על הפנים. קמתי מאוחר. אבד לי הלב בזמן התפילה. אכלתי ארוחות בלי גבולות וסדר. שיקרתי. כעסתי.
בקיצור, הייתי רע.
עכשיו אני יושב לרגע של התבוננות ופשוט נגעל מעצמי. אני רחוק כל כך ואין בי שום דבר טוב.
בושות! פשוט בושות שאני בכלל קיים כאן בעולם הזה. משקיעים בי, עוזרים לי, מקרבים אותי, מאמינים בי, רוצים שאני אהיה טוב. ואני כזה קטן ודפוק, לא יוצלח. משהו קטן שלא הולך לי בכיוון או לפי התכנונים שלי, ואני כבר שוכח הכול והופך לאפיקורס ממאמין, לייצור לקחן מההוא שכל כך רוצה לתת, לחסר גבולות וחסר דעת מבעל ההבנות המופלאות מאתמול.
פוי. אני ממש דוחה.
אומר לנו רבי נחמן מברסלב– אתה מרגיש נורא, ואני מבין אותך. אבל מה דעתך לחפש בך משהו טוב?
אני לא אומר לך להתכחש לכל הלא טוב שעשית, לא זה. רק תבדוק, בתוך כל הלא טוב, אולי בפנים, מעבר, יש איזושהי נקודה טובה? קח זכוכית מגדלת ותסרוק את כל הכישלונות שלך היום, תחפש היטב, תחפור לכל העומקים, אולי בין כל הקווים הרעים יש איזו נקודונת קטנטונת של טוב?
נקודה זה משהו כזה קטן. הכי קטן. בלי אורך, בלי רוחב, בלי עומק. ובכל זאת, יש לה קיום. אז תחפש, יקירי, קמת היום מאוחר? נכון, זה כואב. הלוואי שזו תהיה הפעם האחרונה שלך לקום בשעה כזאת. אבל מה עם זה שבסוף כן קמת? מה דעתך, זו לא נקודה אחת טובה?
ואולי גם הנקודה הטובה הזאת לא לגמרי שלימה. אולי זה שלבסוף כן קמת, בכלל לא היה בשביל להספיק זמן תפילה, אלא כדי לענות לטלפון שצלצל. אבל בכל זאת, תחפש את הנקודה המיקרוסקופית שבתוך הנקודה, עד שתגיע לחוד, לגרעין הטוב. הנה, אתה יודע מה, אם זה באמת היה רק בשביל לענות לטלפון, היית יכול לחזור אחר כך למיטה אל השינה המשכרת, הלא כן? ולא חזרת אל המיטה, וכן מיהרת אל התפילה!
אז הנה לך נקודה טובה!
נכון שזה קטן. פצפון. מוסתר. נכון שהיית רוצה אחר, הרבה, גדול, שלם. כי מה זה בכלל נקודה?!
אבל בכל זאת, תהיה גבר, ותסכים להתנחם בנקודה הזאת. תסכים להודות בזה שבתוך כל הרע יש נקודה אחת טובה. נקודה של מסירות נפש; קמת מהמיטה, עם כל הקושי העצום ולמרות המשיכה הטבעית שלך להשלים בבוקר שעות שינה, ויתרת על התענוג הזה בכדי לגדול ולהתקדש. אשריך!
יש לנו נטייה להתעלם מהנקודות הקטנות האלה. כי הן מעליבות אותנו. זה כזה קטן, ואני רציתי כזה גדול. אז עדיף לא לראות את זה בכלל.
אבל רבי נחמן אומר לנו שאם אנחנו רוצים להגיע עד ל'גדול', אנחנו מוכרחים לייקר את ה'קטן'. את הנקודות הטובות הזערוריות האלה: "וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁדָּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת עֲדַיִן, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָֹה מַה שֶּׁעָשָֹה וּפָגַם מַה שֶּׁפָּגַם, עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה וְנִכְנַס בְּכַף זְכוּת בֶּאֱמֶת, וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה. וְזֶה בְּחִינַת (תהלים ל"ז) 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ' – עַל יְדֵי אוֹתוֹ הָעוֹד מְעַט שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל יְדֵי זֶה 'וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ'. וְעַל יְדֵי זֶה יָכֹל לְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ. וַאֲזַי יָכֹל לְהִתְפַּלֵּל" (שם).
תקשיב טוב – אתה רק תחפש את הנקודה הטובה שיש בך. אתה תחפש. תמצא. תתבונן ותשמח בה. תשמח בזה שבתוך כל הלא טוב שלך, יש גם נקודה שלימה של טוב!
אתה תייקר את הנקודה הטובה, את מעט הטוב שיש בך, ופתאום לא תמצא אותך.
המישהו ההוא, המצוברח, המלא בייסורי מצפון, הנחשל, הנכשל, העייף, המאוכזב מעצמו, המיואש, החוטא, הלא טוב, הלא בסדר. המישהו הזה ייעלם. אתה תחפש אותו, תסתכל אל המקום שהוא היה בו עד לפני רגע, ולא תמצא. היה ואיננו. ונעלם.
איך? לאן?
זה הסוד הזה. הסוד של 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ' – אתה רק מחפש מעט טוב. נקודה אחת קטנה של טוב בתוך כל הרע, ואוטומטית אתה מזנק למעלה. אתה כבר לא שם. אתה מישהו אחר. אתה במקום אחר.
אתה עשית אזמרה.