מה זה אומר 'קשר עם צדיק'? ולמה, בכלל, צריך קשר עם צדיק? אולי לא צריך? יש סיבה שבגללה אנחנו זקוקים לקשר עם צדיק? כן, הסיבה היא גן המבוכה.
יש גן מבוכה. הרמח"ל סיפר עליו (מסילת ישרים פרק ג), וכולנו מכירים אותו טוב יותר מדי. זה גן כזה מלא שבילים אטומים, שהולכים בו ומסתבכים, ובאים במבוכה; איפה אני? אולי טעיתי וצריך לחזור את כל הדרך מההתחלה? אולי אני בדרך ללא מוצא? יש כאן קיר, לאן עכשיו? ואם אדפוק עליו הרבה יש סיכוי שתפתח לי איזו דלת, או שרק אנקע כמה אצבעות מרוב נקישות? יש עוד מישהו שהולך בכזאת דרך מפחידה ומוזרה? ואולי אני המשוגע הראשון כאן בגן? אולי רק לי לא מצליח וכל אלה שהיו כאן לפני השיגו וכבשו להם דרך ומקום בהצטיינות מרובה וחסרת עכבות? מה דפוק בי שאני לא מצליח? ומי אני בכלל? ולמה אני כאן? ואיך הולכים? אולי לעצור וזהו, ולא להמשיך יותר לשום מקום? אולי כל פסיעה רק מרחיקה אותי מהיעד?
איך נדע, כולנו, כל מטיילי גן המבוכה, מה הכיוון המדויק לנו בדרך?
למעלה, אומר הרמח"ל, על האכסדרה שבמרכז גן המבוכה, עומד מישהו ורואה את כל הדרכים לפניו, הוא רואה אם אנחנו בכיוון וכמה התרחקנו, והוא יכול לכוון אותנו ולומר לנו: "זה הדרך, לכו בו!".
אלו הצדיקים, הצדיקים שכבר עשו את המסלול הזה בגן המבוכה.
הם כבר פסעו כאן, כמונו. גם הם, כמונו, הלכו בשבילים האטומים האלה, הלא ברורים, החשוכים מרוב גלות ורטובים מרוב דמעות. גם הם הלכו כאן ולא ידעו האם הם בכיוון, ואולי בכלל הם הלכו לאיבוד, אולי כבר אף אחד לא רואה אותם ולא צריך אותם והם עלולים להמשיך לתעות כאן בדרך ללא מוצא עד ליום אחרון. גם הם נפלו לבורות הפעורים בצידי הדרך, וקמו משם זבי דם. גם להם היה יצר רע, כזה שצעד לצידם את כל המסלול המפותל הזאת, ופיתה, והחליש, והסתיר את האור, וגנב את התקווה, ועשה כל שביכולתו כדי לייאש ולהפיל לעצבות ולכפירות.
כן, הם מכירים את הדרך הזאת.
הם הלכו בדרך הזאת.
הם נלחמו בדרך הזאת. נאבקו ברע וחיפשו את הטוב. רצו את השם, צעקו אל השם ולא הפסיקו לבקש.
והיום הם על האכסדרה, במרכזו של גן המבוכה. פרושים לפניהם כל השבילים, כל המקומות של הטעויות והבורות, כל המשעולים החסומים והדרכים ההפוכות.
אז נכון, יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה ומליוני ספרי הדרכה והלכה ומוסר ומחשבה והגות ועיון; ועם כל זה, למרות ובגלל – צריך קשר עם צדיקים.
כך, למשל, גם כשמתארת התורה לפרטי פרטים את נוסחת הזיהוי לנגע הצרעת – לגווניו, למימדיו ולסוגיו השונים, היא בכל זאת מבקשת: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא יד, ב). כדי להיטהר – בוא אל הכהן, והוא שיעזור לך לזהות את סוג הנגע ולהתרפא ממנו.
למה?
כי כל מה שהם רוצים זה לעזור לנו, בדרך שלנו. להבטיח לנו שזה אפשרי. שזה לא מסובך כמו שהיצר הרע טורח לשכנע אותנו. שאנחנו, ודווקא אנחנו, כן יכולים. שיש לנו כוחות. שאנחנו אהובים. והכי הכי חשוב – שאנחנו לא לבד.
זה אולי הגילוי הכי מדהים והכי מהותי שמגלים לנו הצדיקים, וחוזרים ומשננים באוזנינו חזור ושנן: אתה לא לבד! אתה לא לבד!! עד עכשיו חשבת שאתה נמצא פה לבד, אתה מול השם יתברך שמצפה ממך, בחוסר סבלנות מוחלט, להגיע כבר אל האכסדרה שבמרכז הגן.
אבל באמת, אתה בכלל לא לבד. באמת באמת, אתם שניכם כאן ביחד, פוסעים בין שבילי הגן.
ואם אתה טועה?
השם איתך!
ואם הגעת לדרך ללא מוצא?
השם איתך!
ואם נפלת ולא הצלחת?
הוא עדיין איתך!
ובמקום להתחבא ולהסתתר מרוב בושה, תרים אליו עיניים ותגיד לו: "אתה יודע, אבא, נורא קשה לי להתפלל במנין", או "אני לא מצליח להתגבר על הכעס, וזה כואב לי. אני יודע שכל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו, ובכל זאת, אני שוב ושוב נכשל", או "אני לא מרגיש בכלל שאתה איתי, יכול להיות שהלכת ואני לבד? ואולי בכלל לא היית? איך אני אדע? הכול כזה מוסתר ואני מפחד ולא יודע כלום. בבקשה, אל תכעס עלי ששוב אני לא מאמין, רק תן לי סימן"...
הצדיקים, שרואים אותנו בתוך הגן המבוכה שלנו, יודעים עלינו שני דברים. הם יודעים מה אנחנו מרגישים, והם יודעים מה האמת.
הם יודעים כמה קשה לנו וכמה אנחנו לא מאמינים בעצמנו, הם יודעים כמה אנחנו מפוחדים ומבוהלים, והם מבינים אותנו ומכבדים את מה שעובר עלינו.
אבל הם גם יודעים את האמת. הם יודעים שבאמת אנחנו כן טובים, גם אם אנחנו לא מתקדמים ורק נסוגים. הם יודעים, שהשם כן טוב ונמצא ומשגיח והולך איתנו יד ביד, מקשיב לכל מילה שלנו, לכל הברה, לכל אנחה.
והם יודעים שהדרך שלנו, כולל הנפילות והטעויות וההתרסקויות והשבילים הנעולים, היא באמת באמת, כן טובה – כן לטובה. הם יודעים שאנחנו הולכים למקום טוב, ושבטוח, בלי ספק, אנחנו נזכה לכל הטוב.
ועם שתי הידיעות האלה, הם ניצבים שם, על האכסדרה שבמרכז גן המבוכה, מסתכלים עלינו בעיניים טובות ואוהבות, וכל מה שהם רוצים, זה לעזור לנו בדרך שלנו, אל השם.
הצגת כל התגובות