בכל התחזקות שהיא ועם כל קבלה שאנחנו מקבלים על עצמנו, אנחנו ערים לכך שייתכן וניתקל בקשיים חיצוניים; בבית או בחוץ, החברים או המשפחה או הבוס או השכנים או איזה עובר אורח אכפתי במיוחד, מישהו ינסה למנוע אותנו מעבודה שלנו.
49 ימים, 49 ברכות בשם ומלכות, 49 הכנות. ספירת העומר.
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג, טו-טז).
אז כולם יודעים, שמדובר ב-49 שערים של התקרבות והתקדשות לקראת קבלת התורה, אבל רבי נתן מתייחס למילים "וספרתם לכם" ומסביר שהם העיקרון הבסיסי, עליו מושתתת העבודה כולה: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם – 'לכם' לעצמכם. 'לכם' – לעצמכם דייקא, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר שהוא בחינת התחזקות לעצמו, כפי מה שהוא, ולא יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו בהרבה... כי אין אדם דומה לחברו כלל" (הלכות פסח ט, אות כב).
כאשר אנחנו רוצים להתקדם במשהו, לעשות עבודה רוחנית, להתחזק בקיום מצוות, להיות טובים יותר, להתקרב להשם יתברך, להתפלל יותר עם לב, להיות סבלנים ונעימים ומקשיבים ומכילים ורגועים ומאירים פנים לכל אדם... בכל התחזקות שהיא ועם כל קבלה שאנחנו מקבלים על עצמנו, אנחנו ערים לכך שייתכן וניתקל בקשיים חיצוניים; בבית או בחוץ, החברים או המשפחה או הבוס או השכנים או איזה עובר אורח אכפתי במיוחד, מישהו ינסה למנוע אותנו מעבודה שלנו. מישהו יטיח בנו בלגלוג בוטה: "מה אתה מנסה לשחק אותך כזה צדיק? על מי אתה מנסה לעבוד בפוזה הזאת?! מכירים אותך כבר!" או "באמת נראה לך שהשוקולד שאתה אוכל-או-לא-אוכל קשור לרוחניות שלך?! יאללה, תזרום!" או "מה יש לך מאומן?? לבזבז כל כך הרבה כסף בשביל לבקר איזה צדיק שנפטר לפני מאתיים שנה? קצת שכל!!! סע לפראג!..." ועוד כהנה וכהנה אמרות מושחזות ונבובות...
מול כל ההתנגדויות והמניעות הללו, אנו מנסים, ועל פי רוב גם מצליחים, להיות עזים כנמרים ולא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים עלינו בעבודת השם יתברך.
אבל הקְרב היותר קשה והיותר סמוי הוא בזירה אחרת לגמרי. הקרב הזה לא מתנהל מול 'הרשעים' המלעיזים עלינו, שנלחמים בנו חזיתית וגלויות. הוא מתנהל בתוכנו, ובקרב הזה גם אנחנו נגדנו, מנפנפים בדמות ה'צדיקים' האחרים ולמה לא אנחנו...
בקרב הזה, מגיש לנו אדון יצר הרע ברוב נדיבות, זכוכית מגדלת שמולחמת על כל החברים שלנו, אלה שהתחילו כמונו, באותה נקודת התחלה... ותראו איפה הוא נמצא היום! איך הוא התקדם! כמה הוא מצליח! ותראו את ההוא – הוא ירד שלושים קילו תוך חצי שנה!! ואיך אני תקוע על אותן ספרות שלושים שנה?! וזה שמתבודד כל יום שעה – מתבודד באמת! לא נרדם כמוני אחרי חמש דקות... ואשתי ואח שלה והרב שלי וההוא מבית הכנסת וכל בית ישראל כולם... כולם טובים ממני בהרבה!
אז איך עכשיו אני יכול להתקדם? איך אני יכול להיכנס גם היום להתבודדות שכולה שינה? לא עדיף לעשות משהו בזמן הזה וגמרנו? ממילא ההתבודדות שלי לא שווה! תראו, תראו את חבר שלי, ותבינו מה זו התבודדות שווה!
אתם מבינים? יש אנשים שיכולים, יש אנשים שזה מצליח להם, כאלה שכל יום בספירת העומר הם עולים עוד שלב, יוצאים מעוד שער של טומאה ונכנסים לשער של קדושה, כל דיבור שהם שומעים – נכנס להם ללב ומחולל בם פלאים. כל קבלה שהם מקבלים על עצמם – מבוצעת בצורה מושלמת על כל פרטיה ודקדוקיה וסעיפיה... ורק מלראות אותם אני מקבל חלישות הדעת. אני מנסה, אני מנסה להתקדם, אני נלחם בשביל זה, אבל אז אני מקבל עוד הוכחת מופת כזו מחבר נעלה, וכל מה שאני רוצה זה להיקבר מתחת לשמיכה...
וזו התמודדות לא פשוטה בכלל. בעיקר בגלל שאנחנו לא מודעים לה. אנחנו יודעים שצריך להיות עזים כנמרים מול רשעים. אבל מה עושים מול צדיקים?
וזה מה שאומר לנו רבי נתן: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם – 'לכם' לעצמכם. 'לכם' – לעצמכם דייקא, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר שהוא בחינת התחזקות לעצמו, כפי מה שהוא, ולא ייפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו בהרבה".
יש כאן ציווי לכל יהודי שרוצה להתקדש, והציווי הזה אומר – תסתכל רק על עצמך!
אתה סופר, אתה רוצה להתקדם, להתעלות, להיכנס במ"ט שערי קדושה? אז תקשיב טוב!! – תסתכל רק על עצמך! תספור רק אותך! תספור לך לעצמך! אל תסתכל על הספירה של החברים שלך. אל תבדוק איפה אחרים אוחזים ולאן הם מגיעים. ומה בכלל אתה יודע על המקום שממנו אתה הגעת לעומת המקום שלהם?! ומה אתה יודע על השליחות שלך ועל התיקונים הנפלאים שנעשים מכל פעולה או רצון קטן שלך?!
תמשיך לעשות בלי להסתכל על מה (שנדמה לך) שזכו אחרים. תהיה אתה עם עצמך, עם העבודה שלך, בהתקדשות הפרטית שלך. בלי השוואות!!! אתה מבין? – אפילו חברים ואוהבים יכולים להיות המניעות שלך – אם אתה מנסה להשוות את עצמך אליהם. אל תספור אף אחד! כאן, במקום הזה, בזירה הזאת, תחשוב שאתה יחידי בעולם; אין חברים ואין מוצלחים ואין מושלמים; יש רק אותך ואת העבודה שאתה מנסה לעבוד את בורא העולם.
בהמשך דבריו מתייחס רבי נתן לאותו התם, ממעשה מחכם ותם: "שהתם היה רצען, ולא היה יכול המלאכה כראוי ומנעל שלו היה בשלושה קצוות, והוא היה מתפאר בו מאוד 'כמה נאה ויפה המנעל הזה'... והייתה שואלת לו אשתו: 'אם כן, מפני מה שארי בעלי מלאכות נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעליים ואתה אינך לוקח כי אם אחד זהב וחצי?' השיב לה: 'מה לי בזה? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים?!'...
ורבנו ז"ל רמז בעצמו, אחר שסִּפֵּר מעשה זאת שכוונתו לעניין תפילה ועבודת השם... שצריכין להתנהג בתמימות גדול כדרכי התם הנ"ל... ולהיות בשמחה תמיד ואל יבלבל אותו העולם כלל. ואפילו חבריו שזוכין לתפילה ועבודה הרבה יותר ממנו, אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, רק יהיה בשמחה תמיד בכל נקודה ונקודה טובה שמרוויח בתפלתו ועבודתו איך שהוא" (מעשה ט).