התורה מתארת את קורותיו של יעקב בבית לבן, "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כ"ט).
בדברים אלה, יש ביטוי לעובדה מוכרת: "הזמן" הוא מימד סוּבְּיֶקְטִיבִי, וכל אדם חווה אותו בצורה שונה. "פרק זמן" שנמשך אצל האחד כמו נצח, יכול להיות מורגש אצל חבירו - כימים אחדים. כביטוי הרווח: "הזמן רץ - כשנֶהֱנִים, ועומד מלכת - כשסובלים".
הכתוב מעיד על יעקב, ששבע השנים בהם הוא עבד אצל לבן בעבור נישואיו לרחל, עברו עליו "כְּיָמִים אֲחָדִים", וזאת בגלל "אַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". ביטוי זה מעורר תהיה: הרי ככל שמצפים יותר לדבר מסוים - שיקרה, הזמן נראה כזוחל בעצלתיים, וכל דקה נדמית כנצח. אם כך, ניתן היה להניח - שככל שיעקב אהב את רחל, באותה מידה, שנות הציפייה - יהיו בעיניו כתקופה ארוכה ביותר.
כך הקשה ה"עקידת יצחק": "אדרבא, שהתוחלת ממושכה למה שישתוקק האדם מאוד, הוא צער גדול ועמל מכאיב! ואם כן - כבר היה לו לומר: "ויהיו בעיניו כאלף שנים - באהבתו אותה".
פרשנים רבים נוקטים, שאין הפירוש שימיו של יעקב עברו עליו במהירות. אלא שבעיניו, עבודת "שבע שנים" היה זה מחיר זעום עבור אשה כרחל. כיון שאהב והעריך אותה מאוד, יעקב היה מוכן לשלם אפילו מחיר גבוה יותר, ולעבוד בעבורה יותר משבע שנים.
וכן כתב ריב"א: "אילו שאל מתחילה לבן ליעקב "מאה שנים" ברחל, מרוב אהבתה - היה עובדם. ולכך, היו בעיניו ה"שבע שנים" - כימים אחדים".
"הכתב והקבלה" מפרש, ש"ימים אחדים" מסמל קושי וסבל. כי האדם שזמנו חולף עליו בנעימים, אינו מונה כי אם את "השנים". אבל אדם שזמנו עובר עליו בצער ובסבל, מונה כל יום ויום - בפני עצמו. כביטוי הרווח: "סוֹפֵר כל דקה". ולכן נאמר על יעקב - שמצפה לשאת את רחל, שהוא סופר יום אחר יום, וממילא, בשבילו "הימים" הם "אחדים" - כל יום בפני עצמו.
אולי הפירוש הוא, שיעקב מְמַמֵּש את אהבתו לרחל - בעצם הידיעה שהיא תנשא לו. כנאמר: "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה), ואולי, הוא נמצא בקרבת רחל בכל התקופה הזו (שבע השנים), ונהנה מהשהות במחיצתה, ומשום כך היה זה "כימים אחדים".
המלבי"ם מבחין בין שני סוגי אהבות. לדבריו, אהבת יעקב לרחל לא הייתה "אהבת החשק", שהרי "החושק - יום לשנה יחשב לו". אלא "אהב אותה מצד כשרון מעשיה", ועל זה אמר: "בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" כי אהבת החשק הוא אהבת עצמו, לא אהבת הדבר. אבל אהבת הטוב, אוהב את הדבר הטוב - לא את עצמו. "ועל כן היו בעיניו כימים אחדים".
פירוש לדבריו, נוכל למצוא בדברי רבי אליהו לופיאן (לב אליהו). הוא מציין, שהעולם טועה בהבנת המושג "אהבה", ומחדד זאת בעזרת סיפור:
אדם יושב במסעדה, ולשאלת המלצר "מה אדוני אוהב?" הוא משיב: "אני אוהב דגים". המתבונן מן הצד משער, שכעת יגישו לסועד דגים באקווריום, והוא ישתעשע בהם ויאכיל אותם להנאתו. מה רבה פליאתו, כאשר הוא מזהה את המלצר מגיש לפניו צלחת דגים מבושלים. והסועד ה"אוהב", חותך את הדגים בעזרת סכין - לחתיכות קטנות, ואוכל אותם!
אם הוא אוהב דגים מדוע הוא אוכל אותם?!
התשובה לכך ברורה: הסועד אינו אוהב את הדגים, הוא אוהב את עצמו! וכדי לספק את תאוותיו שלו, הוא אוכל דגים.
לעיתים נדמה, שאהבה היא תחושת סיפוק שחש האוהב - בשעה שהוא נמצא במחיצת אהובו. אמנם זה אינו נכון, שאם כן - מטרת אהבתו היא למען עצמו, ואין זה אלא אֵגוֹאִיזְם. אהבה אמיתית היא "אהבה של נתינה", היא מתבטאת בכך, שהאוהב רוצה לתת ולהעניק עוד ועוד - לאהובו, ולא למען עצמו, וככל שהוא מעניק יותר - כך אהבתו מתגברת.
מעתה מובן, יעקב אינו אוהב את רחל באהבה מדומה הנובעת מאהבת עצמו, אלא "באהבתו אותה" - את רחל. כל רצונותיו הם למענה ובשבילה, ומשום כך, אין הוא סובל במשך שבע השנים, כי אהבה של נתינה והקרבה, אינה גורמת סבל - למצפה לה.
למעשה, חז"ל במשנה באבות (פרק ה) כבר עמדו על ההבחנה בין האהבות: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן".
הפרשנים מתמודדים עם השאלה המתבקשת: הרי כל אהבה היא - תלויה בדבר! אף אם סיבת האהבה היא ערך חיובי, כגון מי שאוהב אדם חכם או צדיק, הרי אם יפסיק הנאהב להתמיד במעשיו אלה, תתבטל גם האהבה. אם כן, מהי "אהבה שאינה תלויה בדבר"?
נראה, שמכח שאלה זו, הרמב"ם בפירושו על המשנה - גורס אחרת: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל - בטל דבר ובטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר בטל - אינה בטלה לעולם". וכן מבואר בדברי רבי עובדיה מברטנורא: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל - שאינו מתקיים, כשיתבטל הדבר - שהיה סיבה לאותה אהבה, גם האהבה בטלה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר בטל אלא בדבר קיים, כגון אהבת הצדיקים והחכמים, אינה בטלה לעולם. כשם שהדבר שהוא סיבה לאותה אהבה אינו בטל - כך אין האהבה בטלה".
אם הקשר בין האוהבים מושתת על ערך אמיתי כמו יראת שמים, הרי ש"הדבק" הזה יתקיים תמיד, אך אילו החיבור בין האוהבים מבוסס על ערך חולף כמו "יופי", גם אהבתם תחלוף איתו.
בעל ה"תפארת ישראל" מציין, שאין להביא ראיה מאהבת האב לבנו, שהרי אהבה זו אינה אהבה כלפי מישהו אחר, אלא אהבת עצמו, כי בנו הוא "עצם מעצמיו ובשר מבשרו, והרי זה כמו שיאהב אדם לידו ורגלו,שאינו מהראוי לכנותה - אהבה".
מכל מקום, מצא התנא אהבה שאינה תלויה בדבר, והיא אהבת דוד ויהונתן, "שלא הייתה תלויה בשום דבר בעולם, והייתה גדולה במידתה כאהבת אב לבן. וכמו כן יהונתן, אף ששמע אחר כך שיקח ממנו מלכותו, אפילו הכי לא זז מחיבתו לו, שמסר כל פעם נפשו בסכנה עבורו".
ומסיים, ש"מצינו דוגמתה בעולם, דשני בני אדם אף שלא הכירו זה את זה מעולם, תיכף כשיראו זה את זה, יאהבו זה לזה בלי טעם, ויש לזה טעם נעלם".
הצגת כל התגובות