ראש חודש ניסן. אחד הרגעים המרגשים ביותר בארבעים השנים המופלאות שעשו בני ישראל במדבר, אולי המרגש מכולם: המשכן מוקם, ואהרן הכהן מוזמן לחנוך את המזבח ולהקריב עליו את הקרבן הראשון, עגל, סמל לפיוס המושלם על החטא: "וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן, קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת... וְהַקְרֵב... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ... וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם... וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת... וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ... וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, ב-כד).
איזו התרגשות אחזה בכולם! השם יתברך אתנו, מאיר פנים, סולח, רוצה אותנו, את התשובה שלנו ואת הקרבנות שלנו! המשכן הזה, שהשקענו בו רבות, סוף סוף עומד על תלו, מאיר ומקרב ומחבר אל הדעת ואל האמת!
ואנחנו? והיום? ובמדבר של המאה ה-21? מה אתנו?
איה משכן? וקרבנות? ופיוס?
מה עלינו לעשות כדי לבנות משהו מן המשהו של בחינת 'משכן'? כדי להרגיש שזהו, הגעתי, כעת אני במשכן ויכול להקריב את הקרבן?
כשרבי נתן מדבר על בניית המשכן בימינו, הוא מדבר על 'אזמרה': "כִּי עִקַּר הַתְּפִלָּה הוּא רַק כְּשֶׁזּוֹכֶה לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, בִּבְחִינַת אֲזַמְּרָה לֵאלֹקי בְּעוֹדִי... וְזֶהוּ בְּחִינַת סֵדֶר הַתְּפִלָּה שֶׁבַּתְּחִלָּה אוֹמְרִים קָרְבָּנוֹת וּקְטֹרֶת, שֶׁהֵם בְּחִינַת בֵּרוּרִים שֶׁמּוֹצְאִין וּמְבַרְרִין נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת... וְעַל כֵּן קֹדֶם הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים קָרְבָּנוֹת וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּבַרְרִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת וּמִזֶּה נַעֲשֶֹה נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת וְאַחַר כָּךְ בּוֹנִין מִזֶּה מִשְׁכָּן, שֶׁשָּׁם עִקַּר תִּקוּן הַתְּפִלָּה" (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר, הלכה א).
'אזמרה'. אחד מתגי הזיהוי המובהקים של תורת ברסלב.
מילת קוד, כמו 'התבודדות', כמו 'שמחה' ו'מחיאת כף'.
'אזמרה' היא התמצית של אחת התורות המרכזיות בתורת רבנו: "כִּי אִיתָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ ז"ל (ליקו"מ, תורה רפב), שֶׁכְּשֶׁאָדָם מַתְחִיל לְחַפֵּשׂ עַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים וּפְגָמִים הַרְבֵּה, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא רָחוֹק מִטּוֹב, אֲזַי הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה טוֹב... וְאַף שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁגַּם מְעַט הַטּוֹב שֶׁעָשָֹה הוּא מָלֵא פְּצָעִים, כִּי מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה – אַף עַל פִּי כֵן אִי אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל כָּל פָּנִים. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וְיִמְצָא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה טוֹב. וְאַף שֶׁזֶּה הַטּוֹב גַּם כֵּן מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, אַף עַל פִּי כֵן עַל כָּל פָּנִים יֵשׁ בּוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וְיִמְצָא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת" (שם).
אני מסתכל על עצמי ומגלה, לבושתי ולחרפתי, שאין בי שום דבר טוב. היה לי יום נורא. קמתי מאוחר. אבד לי הלב בזמן התפילה. אכלתי ארוחות בלי גבולות וסדר. שיקרתי. כעסתי.
בקיצור, הייתי רע.
עכשיו אני יושב לרגע של התבוננות ומגלה שאני סולד מעצמי. אני רחוק כל כך ואין בי שום דבר טוב. בושות! בושות שאני בכלל קיים כאן, בעולם הזה. משקיעים בי, עוזרים לי, מקרבים אותי, מאמינים בי, רוצים שאהיה טוב, ואני – קטן ודפוק, לא יוצלח שכזה. משהו קטן לא הולך לי בכיוון או לפי התכנונים שלי, וכבר אני שוכח הכול, והופך – לאפיקורס ממאמין, ליצור לקחן מאדם ששואף לתת, לאיש חסר גבולות וחסר דעת מבעל ההבנות המופלאות מאתמול.
פוי. כמה אני דוחה.
אומר לנו רבנו – אתה מרגיש נורא, ואני מבין אותך. אבל מה דעתך לחפש בך משהו טוב?
אני לא אומר לך להתכחש לכל הלא טוב שעשית, לא זה. רק תבדוק, בתוך כל הלא טוב, אולי בפנים, מעבר, יש איזושהי נקודה טובה? קח זכוכית מגדלת וסרוק את כל הכישלונות שלך היום. חפש היטב, חפור לכל העומקים, אולי בין כל הקווים הרעים יש איזו נקודונת קטנטונת של טוב?
נקודה היא משהו קטן. קטנטן. בלי אורך, בלי רוחב, בלי עומק, ובכל זאת יש לה קיום. חפש, יקירי, קמת היום מאוחר? נכון, זה כואב. הלוואי שזו תהיה הפעם האחרונה שאתה קם בשעה כזאת, אבל מה עם זה שבסוף כן קמת? מה דעתך, האם זו לא נקודה אחת טובה?
מה אתה אומר? שלמעשה גם הנקודה הטובה הזאת אינה שלמה לגמרי, כי העובדה שלבסוף קמת בכל זאת, לא הייתה בשביל להספיק זמן תפילה בכלל, אלא כדי לענות לטלפון שצלצל?... בכל זאת, חפש את הנקודה המיקרוסקופית שבתוך הנקודה, עד שתגיע לחוד, לגרעין הטוב. הנה, אתה יודע מה, אם זה באמת היה רק בשביל לענות לטלפון, הרי יכולת לחזור למיטה, אל השינה המשכרת, הלא כן? אבל לא חזרת למיטה, אלא מיהרת לתפילה!
הנה לך נקודה טובה!
נכון שזה קטן. פצפון. מוסתר. נכון שהיית רוצה משהו אחר, הרבה, גדול, שלם. כי מהי נקודה בכלל?!
אבל בכל זאת, תהיה גבר ותסכים להתנחם בנקודה הזאת. הסכם להודות שבתוך כל הרע יש נקודה אחת טובה. נקודה של מסירות נפש; קמת מהמיטה, עם כל הקושי העצום ולמרות המשיכה הטבעית שלך להשלים בבוקר שעות שינה, ויתרת על התענוג הזה כדי לגדול ולהתקדש. אשריך!
יש לנו נטייה להתעלם מהנקודות הקטנות האלה. כי הן מעליבות אותנו. הן קטנות כל כך, ואנחנו רוצים משהו גדול. ומרוב רצון לראות משהו גדול, אנחנו מעדיפים שלא לראות את זה בכלל.
אבל רבנו אומר לנו שאם אנחנו רוצים להגיע עד ה'גדול', אנחנו מוכרחים לייקר את ה'קטן', את הנקודות הטובות הזערוריות האלה: "וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁדָּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת עֲדַיִן, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָֹה מַה שֶּׁעָשָֹה וּפָגַם מַה שֶּׁפָּגַם, עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה וְנִכְנַס בְּכַף זְכוּת בֶּאֱמֶת, וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה. וְזֶה בְּחִינַת 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ' – עַל יְדֵי אוֹתוֹ הָעוֹד מְעַט שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל יְדֵי זֶה 'וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ'. וְעַל יְדֵי זֶה יָכֹל לְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ. וַאֲזַי יָכֹל לְהִתְפַּלֵּל" (שם).
עליך רק לחפש את הנקודה הטובה שיש בך. אתה תחפש. תמצא. תתבונן ותשמח בה. תשמח בזה שבתוך כל הלא טוב שלך יש גם נקודה שלמה של טוב!
אתה תייקר את הנקודה הטובה, את מעט הטוב שיש בך, ופתאום – לא תמצא אותך!
המישהו ההוא, המצוברח, המלא בייסורי מצפון, הנחשל, הנכשל, העייף, המאוכזב מעצמו, המיואש, החוטא, הלא טוב, הלא בסדר – המישהו הזה ייעלם. אתה תחפש אותו, תסתכל אל המקום שהוא היה בו עד לפני רגע, ולא תמצא. היה ואיננו. נעלם.
איך? לאן?
זה הסוד הזה. הסוד של 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ' – אתה רק מחפש מעט טוב, נקודה אחת קטנה של טוב בתוך כל הרע, ואוטומטית אתה מזנק למעלה. אתה כבר לא שם. אתה מישהו אחר. אתה במקום אחר.
אתה עשית אזמרה.