אני רק בן אדם, וקשה לי! / פרשת בלק

(צילום: שאטרסטוק)

דלוק לגמרי, בוער מרוב רצון וכולו משתוקק – יוצא בלעם לקלל את עם ישראל.

הוא יודע שהשם יתברך אוהב את ישראל באהבה יתרה, שעם ישראל הוא העם הנבחר והמבורך מכל העמים, ששום אבא לא ייתן לקלל את בניו, בשום מצב. ובכל זאת – מתעקש.

השם אומר לו מפורשות "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כב, יב), אבל כל מה שהוא שומע הוא "לא תלך עמהם" – אתכם השם לא מרשה לי ללכת, אבל אם יבואו שרים גדולים מכם – יש סיכוי. בלק שולח אליו שרים חשובים יותר, "וְאָז כְּשֶׁבָּאוּ שֵׁנִית וְרָאָה ה' יִתְבָּרַךְ עֹצֶם רְצוֹנוֹ הַטָּמֵא לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ: 'אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם'..." (ליקוטי הלכות, ברכות השחר, ה, עד-עח) ובלעם, חדור שנאה ולהט, משכים קום, חובש את אתונו בעצמו ויוצא לקלל את ישראל.

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהָלַךְ, עָמַד אֲתוֹנוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּלְחָצוֹ עַל יְדֵי הַמַּלְאָךְ שֶׁיָּצָא לִקְרָאתוֹ לְעַכְּבוֹ. וְהוּא לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ הָרַע עַד שֶׁגַּם אַחַר כָּךְ כְּשֶׁפָּתַח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וְדִבֵּר עִמּוֹ וְהוֹכִיחוֹ, וְאַחַר כָּךְ גִּלָּה ה' עֵינָיו וְרָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ נִצָּב לִקְרָאתוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ... אַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצָה לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ... וְה' יִתְבָּרַךְ הֵשִׁיבוֹ כִּרְצוֹנוֹ "לֵךְ עִמָּהֶם", וְהַכֹּל מֵחֲמַת הַבְּחִירָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בְּפָרָשָׁה זֹאת "בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ"... (שם).

מבהיל!

בן-אדם רוצה משהו. הוא שואל את השם, והשם אומר לו 'לא!' הוא ממשיך לרצות. הוא מתחכם. הוא לא נרגע. עד שהשם אומר לו – אתה יודע מה? אתה כל כך רוצה?! בבקשה. תעשה מה שאתה רוצה. קום, לך עמהם.

מה זה אומר? שהשם מסכים אתו? שזו הדרך הנכונה? שהוא בכיוון?

לא. זה אומר שזו דרך רעה ומוטעית שמובילה לאבדון.

אם כן, מדוע השם אינו אוסר עליו באיסור חמור ללכת אתם? איך הוא מאפשר לו ללכת? שיעשה רעידת אדמה או צונמי. שיפוצץ את מסלולי ההליכה למואב ואת כל התשתיות. שיוריד מבול. שיבלבל להם את השפה. שיחסום אותו מללכת! למה הוא נותן לו ללכת בדרך ההרסנית הזאת, ועוד אומר לו: בסדר, אתה יכול ללכת. למה?

אומר רבי נתן:

וְעִקַּר כָּל כֹּחַ הַבְּחִירָה רוֹאִין בְּפָרָשָׁה זֹאת שֶׁל בִּלְעָם בְּעִנְיַן הִלּוּכוֹ לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם. וְאֵיךְ הִתְנַהֵג ה' יִתְבָּרַךְ עִמּוֹ. כִּי הָיָה רְצוֹנוֹ חָזָק מְאֹד לְקַלְּלָם... וְעִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה הוּא עַל יְדֵי שֶׁה' יִתְבָּרַךְ הֶעֱלִים וְהִסְתִּיר רְצוֹנוֹ בְּהַסְתָּרוֹת וְהַעְלָמוֹת גְּדוֹלוֹת... (שם)

העולם הזה נקרא 'עולם' מלשון העלמה ושכחה. יש עניין שהרצון של השם יהיה מוסתר. יש עניין שהשטן יצליח להשכיח מאתנו את מציאות השם. יש עניין כזה. כדי שנבחר. כדי שלא נהיה מופעלים. שלא נהיה מוכרחים. שלא תהיה לנו דרך אחת, אלא כמה דרכים, ונבחר באחת הנכונה.

כשחושבים על זה לעומק, מתחלחלים. כל עוד מדובר בבלעם, אנחנו יכולים להסתכל על זה מהצד ולהתרעם על העיוורון המחריד שלו. אבל כשזה מתקרב אלינו ונוגע בכוח הבחירה שלנו, זה מתחיל להלחיץ.

נכון שאני רוצה את הטוב. אבל אני בסך הכול אדם בעולם של הסתרה, עם יצר רע ותאוות וכוח עצום של בחירה, ובלי רוח הנבואה ששרתה על בלעם!

ואם אטעה ואאבד כיוון? הרי בדרך שאני רוצה לילך מוליכים אותי!

'מוליכים אותי' פירושו, שישנו המסלול שאני צריך לנסוע בו, אבל אם פתאום אני בוחר לפנות שמאלה, אל הלא-טוב, לא רק שלא מציבים לי שם מחסומים ומפנצ'רים לי את הגלגלים ומכבים לי את הפנסים, אלא להפך – סוללים לי כבישים ומעמידים לרשותי נתיבי אוטוסטרדה ומחליפים לי את הסובארו בג'יפ מתודלק וממונע היטב...

עוזרים לי בדרך הזאת!

מוליכים אותי במסלול השגוי שבחרתי!

זה מפחיד! אם אין איזה ווייז קולני, שיחזיר אותי למסלול בכל פעם שאני תועה, איך אוכל להינצל ולהישאר בטוב?

השאלה הזאת מחזירה אותנו אל ההתבודדות, שבלעם מזכיר בקללות שהפכו לברכות: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" (במדבר כג, ט) – עם שיש לו התבודדות. עם שלפחות שעה אחת ביום מתבדל מהווי העולם הזה, מפנה גב לכל המרוץ והפְּנִיוֹת המתעתעות, ומדבר עם השם יתברך.

התבודדות היא המקום שלנו לדבר על הרצונות האמיתיים שלנו. לספר על הכוחות שמושכים אותנו אל הלא-טוב. על התאוות, על הקשיים, על יצר הרע וכל חיילותיו, שמצייר לנו את השחור כמאיר ונעים, ולבקש את האמת האמיתית שלנו, שאחרי הכול ולפני הכול – רק אותה אנחנו רוצים; לעבוד אותך לבדך, ריבונו של עולם.

ריבונו של עולם, יותר מהכול, יותר מגלידה ויותר מכסף, יותר מהצלחה ויותר מכבוד, אני רוצה אותך, משתוקק אליך, נכסף אליך, להתקרב אליך!

זה הרצון האמיתי שלי, בורא עולם. זה ולא אחר.

אנא, בבקשה, רק לשם תוליך אותי. רק את הדרך הזאת תאיר לי. וכשאני מחפש אותך – תענה לי. וכשאני טועה – תחזיר אותי אליך.

על תפילה כזאת אמרו רבותינו ז"ל: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ופירשו גדולי החסידות, שכל התפילות שהאדם מתפלל נתונות בידי שמים – אם לקבלן או לא, אבל כשהאדם מתפלל על יראת שמים ומבקש לזכות לדעת את הדרך אשר ילך בה, מובטח לו שתתקבל תפילתו והוא יזכה ללכת בדרך האמת!!!