בימים אלו החרד לדבר ה' ובעיקר לעצמו מתכונן לראש השנה הקרב ובא, כל אדם בדרכו שלו מוצא את דרכו, האמת לא כל אדם... כמעט כל אדם יותר מדויק, ישנם בני נוער שלא מרגישים חיבור, וקשה הרי בפרשת השבוע פרשת ניצבים מבטיחה לנו התורה "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" ולפי חלק מהראשונים מדובר במצוות התשובה, היתכן? אני מכיר עשרות בני נוער מכל העולם שהמרחק ביניהם למצוות התשובה ולעבודת הימים הנוראים הוא ממש כדברי הפסוק "מעבר לים"- "בשמים" – אז איך יתכן לומר כי קרוב אליך הדבר מאוד?? איך יתכן שאני יעמוד ויתפלל "היום הרת עולם" בדבקות נפלאה, וליידי יעמוד נער שספק אם יש לו שייכות ליום הזה בכלל ולהמלכת הקב"ה בפרט? חובת הכלל וזכות הציבור (אותה מצוטטים בעלי המוסר) לא חלה על המחויבות שלנו לבני הנוער שמרגישים נתק מהימים הללו?!
קטונתי ואינני בא ח"ו להטיף מוסר ולהורות הנהגה, אבל זה ברור שחייבים לייצר שיח חדש עם מילון מושגים שונה שיתאים לבני הנוער של ימינו, וזה לא החידוש שלי הגאון ר' איצלה בלזר זצ"ל כבר הסביר את השוני בגישתו לימים הנוראים משל רבו מרן הגרי"ס זיע"א בכך שפני הדור השתנה, אם כך היו הדברים בימיו מה נענה על ימינו עד כמה מושגי אלול והימים הנוראים חייבים לקבל גוון שיחבור יותר לצעירים על מנת שגם הם יזכו להגיע כראוי לימי הדין.
עולם הישיבות ובכלל נכנס החל מראש חודש אלול לימי הרחמים והסליחות אבל גם במידה מסוימת לימי עצבות ועצבנות ותסכולים, הרב וולבה זצ"ל כותב על זה בעלי שור ח"א: דקדוק במצוות אינו ענין לעצבנות ח"ו יראת העונש אינו תסביך של פחד, חרטה על עבירות אינה רגש- נחיתות , לימוד מוסר אינו מדכא, קבלת עול אינה מצמצמת, אם אדם שאינו בריא בנפשו ושכלו ניגש לדברים האלה, הוא מתפיס בהם את עצבנותו ודכאונו, צמצום מוחו והרגשת נחיתותו... זכיתי אני הקטן לראות גדולי עולם זצ"ל ושליט"א שיראת הימים הנוראים על פניהם מראשית אלול ועד מוצאי שמחת תורה ואינני מדבר עליהם ועל תלמידיהם, אך חייבים לדעת שהעבודה של אותם גדולים טובה להם! אך אינה מתאימה לרוב בני הנוער! ועל זה כתב הרב וולבה: נעבוד, נתכוננה, בלי יאוש, בלי עצבות ועצבנות! נדחה נא מעל עצמנו את הבהלה והמהומה התוקפת את כל אדם בערב ראש השנה ונתאזר בשמחה לקראת אלוקינו!
חובה עלינו לאמץ את "גישת אהבה לבורא עולם" במיוחד בימים אלו, לפני שנאבד בני נוער רבים שחשים קשר חלש ואם בכלל, לימים הללו, עלינו לאמץ את השיטה של הקרבה להקב"ה הרבה קודם לדין, אכן ראש השנה יום הדין, לב מי לא ירעד לקראת היום הפותח את עשרת ימי תשובה ואת הימים הנוראים, ביום כזה, בו עוברות נשמותינו בסך לפני הקדוש-ברוך-הוא, כשמולו פתוחים ספרי חיים ומתים – היינו אמורים לכאורה לצום, כמו ביום כיפור, במקום זאת אנו מצווים ההיפך הגמור: "איכלו משמנים ושתו ממתקים... כי קדוש היום לאדוננו, ואל תיעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם", (נחמיה) הציווי בראש השנה הוא להתחזק בחדווה ולאכול ולשתות, כאותו אדם העומד למשפט אך הוא רגוע ושלו כי "השופט הוא אבא שלי" זו בדיוק התחושה המבוקשת מאתנו בראש השנה, "אבינו מלכנו". אכן, הוא מלך גדול ונורא, אבל קודם להיותו 'מלכנו' – הוא 'אבינו'. אבא טוב ואוהב שמחפש רק להיטיב לבניו.
אולי זה לא טרנדי לדבר בהיכלי הישיבות הקדושות ובקהילות וחצרות רבות על הקרבה לבורא עולם מצד היותו אבינו מתוך גיל וחדווה כלשון הפסוק חדוות השם היא מעוזכם- וגילו ברעדה, קודם גילו ואחר כך יבוא הרעדה, אבל כידוע איננו אנשי טרנד ואופנה, אנו מחפשים את חקר האמת וחיבור לנקודה הפנימית שלנו שמשוועת לחיבור משמעותי ואמיתי לבורא עולם, חיבור שיביא אותנו להמלכת הקב"ה מתוך אהבה והתבוננות, אותה נקודה הנקראת רוח קדשך עליה אנו זועקים אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני, אותה נקודה קדושה ופנימית נעבוד, נתכוננה, בלי יאוש, בלי עצבות ועצבנות! נדחה נא מעל עצמנו את הבהלה והמהומה התוקפת את כל אדם בערב ראש השנה ונתאזר בשמחה לקראת אלוקינו!
רק אם נאמץ שיח אהבה שכזה סביבנו, נקבל את ראש השנה בשמחה בבטחון ורוגע, נחייה באמונה שכזו, נקרב את הנוער לדרך הזו, לא ייקשה עלינו להבין את הבטחת הכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
הכותב הינו ראש בית המדרש החרדי ברקאי- חיספין
הצגת כל התגובות