מראה עם ישראל הצועד במדבר בחלוקה מופתית לשבטים, עורר התרגשות רבה בעיני כל רואה, הייתה זו חלוקה לפי דגלים וצבע, כמויות גדולות של משפחות שנעו בקצב אחיד וסדיר, בכפוף להוראתו של משה רבנו המנהיג.
בספרי האמונה השונים רואים ש"לכתך אחרי במדבר", כראיה למראה היסטורי שלא היה כמותו מעולם. המדבר מטבעו גורם לאדם לחפש פינת מרגוע בחום ובקור, מקורות הישרדות וחיים, ואילו עם ישראל התהלך בגאוות יחיד כאומה שלמה לאורך המדבר כולו במשך 40 שנה.
הסדר המופתי וקצב ההליכה נקבעו בידי כוח עליון, אותו הכוח שהוציאם ממצרים ונתן להם את התורה, והיה ניתן לראות בחוש את כוח העליון במחזה המדבר.
סביר להניח, שלו היה מחזה זה חוזר על עצמו בזמננו היו נאורים רבים שהיו רואים בהליכה מדברית זו גזענות לשמה, בהפרדת כל שבט ושבט ללא יכולת מעבר ללא היתר מפורש מגבוה. אחרים היו דורשים לכפות ערבוב צבעי הדגל כסימון לכך שהכל מותרים לבוא אלו באלו ואין חלוקה מוגדרת. היו בתוכם, שהיו עותרים לבית הדין לקליטת ילדי שבט פלוני במוסדותיהם של שבט אלמוני.
אך לא כך צעדו עם ישראל בראשית צמיחת גאולתם, לא התערבבו אלו באלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ודווקא מתוך ההתבדלות נוצר מחזה מרהיב ונשמרה גחלת המסורת של כל שבט ושבט, עד כדי שיושבי העמים סביב נבהלו ופחדו מכוחו העצום של העם המלוכד דווקא מתוך החלוקה הברורה.
מהות ההליכה במדבר כל שבט בפני עצמו ללא עירוב בשבט אחר, היה סביב הידיעה שכל שבט במקומו מסובב סביב המרכז של משכן העדות – אהל מועד, כל החלוקה וההתבדלות יכולה להתבצע אך ורק בתנאי זה, רק כאשר התורה במרכז ניתן להתחלק לשבטים ולשמר את הדגל הייחודי של כל שבט ושבט.
סכנה גדולה יש בחלוקה לפי קבוצות, האידיאל הגדול שנשמו אותו כל הולכי המדבר היה ש"על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו" חלוקה שמגיע מתוקף ציווי אלוקי היא חלוקה שמביאה לשלמות, אך חלוקה שנעשית לשם חלוקה גרידא, היא מחלוקה ופירוד ויוזמי חלוקה זו מקומם בפתחו של הגיהינום יחד עם קרח ועדתו.
בתקופה זו בבתים רבים בעם ישראל לא עסוקים בבחירות, וגם לא בסוד הספירה של ימי העומר ותיקון המידות, וגם לא בהכנה לימי מתן תורה, הם עסוקים באבלם הפרטי בראותם את צער בנותיהם שאינם מתקבלות לסמינרים, כאשר כל חטאם (של רובם הגדול) הוא השבט אליו הם משתייכים.
בעוד כחודש, מחזה זה יחזור על עצמו, בתקופת הרישום לישיבות הקטנות והגדולות. בני תורה רבים יושפלו ויתבזו, כשכל עוונם הוא שבטם. בבתים רבים ישבו ההורים והבנים באבל של ממש, כביכול שלושים יום קודם י"ז בתמוז/ ט' באב דורשים מענייני האבלות.
קטונתי מלהביע דעה על עצם ההחלטה להגיע דווקא למוסדות כאלו ואחרים ולהתעקש על מוסדות ספציפיים, אך גדולתי בלהביע דעה על בנות ובני נוער הנושרים מעולמה של תורה לאחר שנפצעו בליבותיהם המדממים בסירוב קבלתם למוסד שרצו להגיע אליו על מנת להתרומם ולהדבק בדרך התורה והמצוות. מר כאבי וגדול כים השבר אשר לא מתוקן כראוי ומביא חורבן ואות קלון על ציבור שלם המוכר כציבור יראי ה'.
ידוע העובדות על גדולי ישראל זצוק"ל כמרן הרב שך ומרן הגראי"ל שטיינמן ומרן הגר"ש אוירבעך ועוד ועוד, שלא יכלו להירדם לילה אחד כששמעו על סיפורים של בנות שלא התקבלו לסמינרים וכך על בני הישיבות.
התירוץ הנדוש, 'לכו לכם לשבטיכם' וכל שבט יבנה לעצמו מוסדות. זהו טיעון המופרך מיניה וביה, הפרדה לשבטים יכולה להתבצע רק כאשר במרכז יש את משכן העדות ואהל מועד, אך כאשר במרכז ישנה גזענות, אין גושפנקא לטענת איש על מחנהו.
ולכם הורים יקרים, ובעיקר הבנות המייחלות להגיע לסמינר לבנות את חייהן בכדי להקים בתים של תורה ואתם מרגישים מסורבים, זכרו כי לפני כמה שנים צעדה בת בודדה בניגוד לכל הציפיות ועל אף הניסיון למנוע ממנה לממש שאיפתה, צעדה וצעדה, הרבה דמעות וחוסר ודאות על העתיד ליוו את הליכתה, אך סופה היה שישבה על כסא בבית המקדש והייתה לאמה של מלכות! הדרך לבית ה' מלווה יסורים רבים ולכך קוראים אנו את מגילת רות בחג השבועות, כן כן, מגילה הנושאת את ספורה של אשה! נקראת דווקא ביום מתן תורה! כי התורה נקנת בייסורים וזוהי הדוגמא החיה לכך.
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין
הצגת כל התגובות