משה רבינו המנהיג הנערץ שליח ה', עבד ה', שנאמר עליו: "פה אל פה אדבר בו", שנשא את עם ישראל על תלונותיו ומריבותיו, חווה בפרשה שלנו משבר לא קל, הקב"ה מעניש אותו שלא יכנס לארץ המובטחת, היות ומשה לא גרם לדרגה גבוהה יותר של קידוש ה', הוא הכה בסלע ולא דיבר אליו! כך או כך היה זה מעמד של קידוש ה', אך בחיר הנביאים נדון גם על שערה שבדרגת קידוש ה', וידוע לנו ההמשך בספר דברים אודות מאות תפילות שמשה מתחנן כן להיכנס לארץ הקודש, והוא מסורב.
בהפטרה של פרשת השבוע אנו פוגשים את דמותו של יפתח הגלעדי, שמוביל את עם ישראל לניצחון בעקבות רוח ה' שפועמת בקרבו, ברגע השיא שטרום הניצחון הוא מצהיר לפני כל ישראל, הניצחון הזה איננו אישי, לא כוחי אלא רוח ה' תוביל לניצחון, ולכך אני לא ראוי לשום אות גבורה ומופת, וכסימן לכך אני יעלה לעולה כל מה/מי שייצא מפתח ביתי בחזרתי מהמלחמה. הסוף הטרגי של הסיפור ידוע לכולנו וחז"ל כבר ביקרו קשות את יפתח על מעשיו בכך שביתו היחידה נדונה להיות כאשה עגונה ובודדה כל חייה.
שני מנהיגים שברגעי שיא קיבלו את ההחלטה הלא נכונה, אין לנו רשות להתעסק במלאכים הללו שאפילו כבהמות אנו לא לעומתם, אך המוסר השכל חייב לעבור, והוא שלטון על קבלת ההחלטות בכל רגע נתון חיים בצורה של יישוב הדעת על פי כל הפרמטרים הנדרשים מאתנו.
לא באנו לדון בשורות אלו על שגיאתם של גדולי העולם חלילה, אלא לדון איך אנו ניקח לחיינו מסר לחיים מסיטואציה זו.
כאשר אדם נמצא במצב חריג/ חרום/ שאינו שיגרתי המערכת שלו תפעל לפי האינסטינקטים הטבעיים שלו, גם ללא שליטה, הדרך להצליח לשלוט על כל מערכות הגוף והנפש גם בזמן חריג, היא ע"י אימון בזמן שיגרה, אימון אישי של האדם על עצמו על כוחותיו ואופיו, יגרום לשליטה טובה יותר כאשר הוא יעמוד במצב חריג, והאינסטינקטים יפעלו בזמן חוסר שליטה כפי ההרגל מהשגרה.
בשבוע זה מדינת ישראל חוותה אירוע חריג ביותר, ואינני מדבר על נער שנהרג/נרצח בידי שוטר שזהו אירוע חמור בפני עצמו, אני מדבר על התגובה שהגיע כתוצאה מכך, על ההתנהלות בזמן חרום... אלפי בני נוער התפרעו ברחובות תוך כדי השחתת רכוש, פגיעה ושיבוש החיים וסיכון חיי אדם גם במקרי פיקוח"נ. לא באתי בשורות אלו בכדי להביע מחאה או לסלוד ממנה, ברור שמשטרת ישראל צריכה לעשות בדק בית פנימי עמוק על תחושת עליונותם של השוטרים באירועים רבים על הקהילה האתיופית, ובכללי פגיעה ורמיסת כבוד בסיסי של אנשים רבים.
אך תגובת התוצאה של האלימות הבלתי נתפסת של השלכת אבנים/סלעים על שוטרים, ושאר בני אדם, שריפת רכבים וניידות משטרה, שימוש באלימות שחורגת מכל גבול הנורמה האנושית המקובלת בכל חברה סבירה, גרמה לאנשים כמוני העומדים מהצד לתהות ולחשוב מדוע הם המתפרעים/המגיבים, מאפשרים לעצמם להתנהג כחריגים מכל תושבי המדינה בזמן שהם דורשים שיתייחסו אליהם בנורמטיביות?!
מי שמכיר את בני הקהילה האתיופית יודע שיש בתוכם אנשים ערכיים, עדינים, יראי שמים, ותלמידי חכמים גם מופלגים מאוד, בעלי מידות חן וחסד, ורוב העדה הם אנשים שכאלו טובים ומטיבים, אך השבוע ברחובות קריה ראינו משהו אחר, וצריך להבין מה ראינו!? התשובה לכך היא שראינו את החוויה החינוכית הפנימית של הקהילה הזו שאיתה היא מתמודדת כבר שנים רבות, רק שהפעם החוויה התפרצה בראש כל חוצות, בני הנוער מובילים את המבוגרים ומנחים אותם מה לעשות!
אנשי חינוך רבים שעוסקים עם הקהילה האתיופית (בעיקר שאיננה דתית), מצביעים על תופעה ששרביט ההנהגה הביתית ו"החינוכית" של הבית נמצאת בידי צעירי המשפחה, שמצב החוסר אונים של הוריהם בקליטה בארץ יצר הזדמנות לצעירים להוביל את המבוגרים, וכך מתנהלת שגרה לא קלה שמנהיגי החיים הם הצעירים.
אם בשגרה אין אימון ושליטה על התנהגות נורמטיבית אין לצפות מהם שבזמן חריג וחרום האינסטינקט הטבעי יוביל להתנהגות טובה, כי זמן זה של חרום הוא תוצאה ישירה של חיי השגרה.
להבדיל! אצל אהרון הכהן בפטירת בניו נאמר "וידום" שליטה מוחלטת על התחושות והרגשות גם ברגעי משבר! זהו גדלותו של אדם גדול שיכול לשלוט על כל מצב במקסימום בעקבות תרגילים ועבודה עצמית במשך זמן רב. ואילו פה בתגובה להרג/רצח ראינו חוסר שליטה שמאפיין את השגרה הלא נשלטת.
בתוך כל החשיכה האפילה הזו, ניכרו להם גם אנשים אחרים, אנשי חסד, אנשים שהגיעו למקומות המהומה או לפקקים שנוצרו בעקבות זה, וחילקו להם מים ושתיה, ועוד סיפורי חסדים מופלאים, ראו מה ביני לבין חמי! בזמן שאלו מידיים אבנים, אלו שלפו כוס מים קרים, בזמן שאלו מתפרעים כחיות אדם, האחרים מחלקים אוכל ושאר דברים ודואגים לתינוקות לאוכל ולחתן וכלה לנסיעה לחתונה.
ומעבר לכל, בזמן שאלו מייצרים סיכון לחיי אדם הללו מצילים בני אדם. אשריכם גיבורי החיל אנשי התהילה כוחות ההצלה, שמסרתם נפש בימים אלו למען האומה כולה. השגרה שלכם שעוסקת בחסד ובהקפצה לחסד בכל שעות היממה, גרמה לכם גם בחירום לפעול מתוך ראיית חסד ולהקל מאנשים אחרים - ובעיקר אשריכם כונני איחוד הצלה, מלאכים בכתום! שהוכחתם שגם בזמן כעס אפשר לפעול שונה, כאשר חטפתם סלעים ואבנים על אופנועי ההצלה והאמבולנסים ממתפרעים ברברים בעת שהגשתם סיוע ועזרה להציל את חייהם.
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי- חיספין
הצגת כל התגובות