למי קראת "גלגול פרה"? / הרב אבי אברהם

(צילום: שאטרסטוק)

"מי בא לאבא?"

האבא רוכן לקראת הילד/ה שלו בידיים פשוטות לרווחה שמזמינות לחיבוק חם

ואז בצעדים קטנים התינוק/ת מדדים לכיוון האבא ועימם בריזה לא-נעימה של ארומה מוכרת לרעה.

"איףףף איזה ריח! לכ/י לאמא ותגידי שצריך להחליף לך חיתול!..."

אין כמו אמא

"ויקחו אליך פרה אדומה"

רש"י מבאר: "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו: תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל"

לאחרונה הובאו בתקשורת ביטויים פוגעניים שיצרו תהודה רבתי ואף גרמו לפרישתו של ח"כ פוטנציאלי, כאשר הוא נשמע בהקלטה משווה אשה שאינה עומדת בתנאי הצניעות שהוא מכתיב ל'גלגול של פרה". (נסכם רק שבאופן כללי לא הייתי ממליץ לו או לאף אדם שחפץ בחיים לנסות את זה בבית ולהחמיא לאשתו: "את פרה!")...

אך מעניין לגלות בפרשת השבוע כי ההשוואה לפרה (אדומה) לא התחילה ממנו בעצם ועד כמה הפרשנות שלה יכולה להיות חיובית ומעצימה כאשר היא מגיעה ממקור אחר בתורה ומוסברת בצורה שכזו. תבוא, אם כן, פרה אדומה ותקנח גם ביטויים מסריחים ש'גולגלו' עליה...

רש"י כבר מייצר הקבלה בין הפרה האדומה, שמכפרת על העגל הקטן שסרח במעשה עגל הזהב, לבין אמא שמנקה את צואת תינוקה.

הרב שמשון פינקוס זצ"ל משתמש במשל זה שנאמר ביחס לחטא העגל כדי להסביר יסוד גדול על מהות התשובה על כל העבירות שיעשה האדם בחייו וממשיך לייחס את ההשוואה הזו של האמא-הפרה ליכולות אלוקיות ממש.

בפסוק כתוב: "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון" ומבואר בו שהקב"ה עצמו משול לאמא שמנקה את תינוקה ומכפר כך על חטאינו ברחמיו הרבים.

מסביר הרב פינקוס, אם יבוא ילד שהתלכלך מאבק וחול, יכולה השכנה בחפץ לב לנקות אותו ואת בגדיו, אך לא כן אם יטנף עצמו בצואה. לא הרבה יעמדו במבחן לנקות אחרי מישהו אחר, לפעמים גם לא האבא. במקרה כזה- קוראים לאמא...

רק האמא מסוגלת ברוב אהבתה אותו לטפל בו כיאות, לרחוץ ולהעביר אותו מזוהמתו, וברוב אהבתה אינה מרגישה במיאוס ובטינוף.

ישנם אנשים נדירים במיוחד ומלאי אהבה לזולת, שמסוגלים בעת הצורך להקריב את עצמם ולטפל בחסר ישע שנזקק לעזרה כזו. זכיתי להכיר מחנכת נדירה כזו שטיפלה כך בילדה וכבשה את תחושת הגועל הפנימית שלה מתוך תחושת שליחות, טוב הלב ואהבת האדם העצומה שבה שגברו על הקושי.

יש גם מטפלות במעון שצריכות לפרנסתן להחליף טיטול לבני חסותן, אך לרוב אף הן לא 'מטפלות' בו ממש כאמא, תוך מחשבה עליו, אלא לעיתים רבות רואות בכך נטל שהוא חובת המציאות ותנאי סף לתפקיד. תכונה זו ניתנה במיוחד לאמא ולכן הקב"ה נמשל לאמא, כי אין מי שיכול לנקות את טינוף העבירות ו'לטפל' בבניו אהוביו, מלבד הקב"ה.

הכח לסלוח

כלל נוסף התקין הקב"ה, שמתנהל בעולם במידה כנגד מידה עם ברואיו.

ולכן מי שפיתח בעצמו את תחושת האחריות על הזולת ומתנהג כך בפועל עם חבריו, כך מתנהג איתו הקב"ה.

"מי השאיר את הטושים על השולחן בסלון?? ומי לא החזיר את הקטשופ בחזרה למקרר? כמה פעמים צריך להגיד כל דבר פה בבית? עד שאני לא צועק אתם לא חושבים לעשות משהו?" יקום מי שלא אמר בבית משפט כזה או דומה לו.

ואז מגיע ה: "אבל לא אני ציירתי בזה/ לא אני הוצאתי את הקטשופ..."

וגם ה"אז מה?... אני לא מחזיר/ה אחריכם בלי שאני שיחקתי?..." המתוזמן שאחריו.

כאשר רואה האדם מעשה של חברו ולוקח על עצמו לתקן את מה שפלוני חטא או השחית, וכ"ש כשמישהו עשה לו רע, העליב או השפיל והוא סובל ולא נוהג כך בחזרה, גם הקב"ה אומר: אני אסבול את טינוף חטאיו שחטא נגדי כמו אמא מרחמת וסובלת.

"כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו".

לא בכדי דווקא אהרן הכהן, שמתואר כאדם נדיר ש"אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שסבל את טינוף המריבות, הסכסוכים והמחלוקות של כל בתי ישראל וחיפש להשכין שם שלום, הוא זה שזכה, מידה כנגד מידה שהקב"ה מחל גם לו על חטא העגל ונתן לו את מצוות פרה אדומה, ללמדנו כי מי שסובל וסולח לאחרים, גם הקב"ה מוחל וסולח לפשעיו כולם.

כפרה עליה

ולא רק בזו מעניקה לנו פרשת השבוע הצצה מעצימה על מעמדה וכוחה של האשה.

בפרשה זו מופיע גם מיתתה של מרים הצדקת והנביאה, עליה נכתב בפשטות "ותמת שם מרים", בשונה מאחיה, משה ואהרן, עליהם מצוינות גם המילים "על פי ה'..." שמעידות שמתו במיתת נשיקה ע"י הקב"ה.

חז"ל מגלים לנו שאותה הזכות שהיתה באחיה היתה גם בה, אלא שאף אחד לא יודע מכך, כי התורה לא מספרת לנו על כך בגלוי.

"ומפני מה לא נאמר בה על פי ה'? מפני שגנאי הדבר לאומרו" (מועד קטן כח.)

"סי פאסט נישט" בתרגום לאידיש מצוקצקת.

על משה ואהרן שמעו כולם, אבל גדלותה של מרים היתה נסתרת, שקטה ונסתרת, נחבאת אל הכלים וה'טיטולים'.

הרב שמשון פינקוס זצ"ל, אמן הרגש והנשמה, למד מכך לקח גם לחיינו:

כשבחור ישיבה מביט אל עתידו, הוא מלא בשאיפות. הוא שואף ללמוד ולדעת את כל הש"ס בעל פה, להתמיד, להשיג גדלות, והשאיפות הללו מחזיקות אותו ותומכות בו לאורך השנים.

אולם לאיזו גדלות שואפת האשה? מה מחזיק אותה? אף אחד לא יודע.

על גדלותם של הגברים, של משה ואהרן, שמעו כולם, אך גדלותה של האשה- נסתרת.

לנשים יש שאיפות גדולות- לא פחות מגדולי הדור הצדיקים ביוצר, אך אף אחד לא יודע עליהם.

לגדלותן של הנשים אין תמיד ביטוי מוחצן, אפילו לא במעשים, אי אפשר לעמוד על מהותה וגדלותה של האשה גם אם נעקוב אחריה עשרים וארבע שעות ביממה, כי היא פנימית ונסתרת. זו מהותה.

לדרוש 'שוויון זכויות' לגבר- זה יכול גם להשפיל. לנסות 'לשטח' ולומר שלכולם יש תפקיד אחד ואחיד, זה לא פחות פוגע במעמד האשה.

להיות מסוגל לומר בפה מלא שלכל אחד יש תפקיד אחר מוגדר בעולם, תפקיד שנועד עבורו במיוחד ומשרת אותו ואת ייעודו בעולם, זו לא 'הנמכה'.

לא תמיד חייבים לחפש תירוצים מתנצלים כדי לנמק את השורה "שלא עשני אשה" כאשר נקודת המוצא היא שלכולם יש תפקידים שונים, יש שונות קיימת ויש שיתופי פעולה וזה לגיטימי. זו אינה תחרות 'מיהו המין החזק והשולט יותר'... אין ספק שיש תפקידים שאי אפשר להתחיל להתחרות בכלל בעוצמה הנשית ואילו ויש תפקידים שמתאימים יותר לגבר.

גם עם ישראל מורכב מכהן, לוי וישראל ואף קרח שניסה לקבול על כך ולשטח קולקטיבית את המציאות בטענה "כל העדה כולם קדושים" לא ממש הצליח במהפכת השיוויון שלו.

כמובן שיש הבדל בין 'תפקיד' שונה לבין הנמכה ממוקדת ומשפילה שמכוונת מטרה, ולכן שימוש בהסברה משפילה שעושה שימוש בשפה לא הולמת, או הורדת שכר לנשים למשל מעצם היותן נשים וכיו"ב הוא פוגעני.

התורה משקפת לנו בהזדמנות זו כי זו אינה פחיתות ערך גם 'לנקות טיטולים' למרות שרובנו חוטאים במחשבה כזו לעיתים. זו דווקא גדלות שאינה מצויה דייה בנו הגברים, גדלות שהקב"ה אף נמשל אליה ממש, שמבטאת כמו פרה אדומה שמתקנת את חטא העגל את יסוד התשובה הכפרה שבעולם, את מעלתה של האשה כ"עזר נגדו", כדמות המתקנת ממש כ'פרה אדומה' את העולם, את בעלה, את חטאיו, ומביאה אותו בצורה מקדמת ונסתרת, 'כרצונו', לתכלית הנרצה בעולמו של הקב"ה.

"כפרה" מלשון- כְ"פָרַַה".

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com