האדם הינו יצור חברתי בעל רגשות ורגישויות חברתיות כל אדם לפי דרכו והלך רוחו וכבר כתב הרמב"ם במורה נבוכים: "כבר נתבאר היטב כי האדם מדיני בטבע, ושטבעו שיהא בתוך חבורה, ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו הכרח להיות בחבורה".
מראשוני הפעילים ועסקני הארגונים החברתיים היה אהרון הכהן – כמו שהמשנה אומרת "הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר, הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" ( אבות, פרק א, משנה יב)
פירוש רבנו עובדיה מברטנורא: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום - פירשו באבות דר' נתן - כיצד היה אהרון אוהב שלום? כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו, ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אומר לי שאבוא אליך שתמחול לו, ומתוך כך, כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב הבריות לתורה? כשהיה יודע באדם שעבר עבירה, היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש ואומר, אילו היה יודע צדיק זה מעשיי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב') ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון.
ביאר על כך אחד מגדולי ישראל זיע"א: הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום - צריך ביאור: לכאורה הווה ליה למימר בקצרה "הווי אוהב שלום ורודף שלום", ולמאי נפקא-מינה שכן עשה אהרון? אהרון הרי היה כוהן גדול, שעליו נאמר "וייבדל אהרון להקדישו קודש קודשים; ובכל-זאת השפיל את עצמו להתעסק בקירוב הבריות לתורה. וכך צריך כל אחד להיות מתלמידיו של אהרון. הווי מתלמידיו של אהרון - לאהרון הכהן היתה אהבה בלתי מוגבלת לכל יהודי, אפילו ליהודי שנקרא בשם "בריות בעלמא"; וגם יהודי כזה קירב אהרון לאור התורה, כך שהתקשר עם השלימות הבלתי מוגבלת של התורה. זה מראה על האמת של רגשי האהבה של אהרון לכל יהודי, שכן אהבה אמיתית אינה יודעת מדידה והגבלה, ולכן היא מקיפה גם יהודי שהוא בגדר "בריות"; והיא פועלת שגם יהודי זה יתעלה מעל למגבלות של מציאותו ויתקרב לתורה. עכ"ל.
אהרון הכהן על אף גדלותו ומעלתו היה אדם חברתי ברמה הגבוהה ביותר בעל רגישות חברתית שאין דומה לה, הוא הקים את הארגון הראשון לשלום בית ומנע גרושין רבים, הוא הקים ארגון חברתי שהוא כיה הפעיל היחיד שם שגרם לאחדות ושלום פשוטה בין היהודים, ללא ספק אהרון היה מקבל תעודה של יקיר העם.
טבעו של אדם כשל אהרון חייב להיות בעל חיישנים סופר חדים ורגישים למתרחש בסביבה ובחברה אחרת הוא לא יקלוט כשיש מריבה או מחלוקת, ועם כל זה דווקא כאשר שני בניו נדב ואביהו מתים במיתה משונה שכזו מספרת לנו התורה ומעידה על המתרחש בתוככי ליבו: " וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י ה' וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה' לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן"
אדם בעל רגישות חברתית כזו גבוהה אני הייתי מצפה ממנו שלפחות יתמוטט כשחווה כזו טראומה, שיצרח שישתולל, שישאל שאלות באמונה, שיכנס למשבר, הרי הוא אדם רגיש, איך הגיוני שדווקא לפטירתם הטראגית של בניו הוא מגיב לכאורה באדישות שכזו?
ללא ספק ניתן להביט על הסיטואציה בכמה מישורים או להגיד שהוא לא הבין את עומק הסיטואציה והוא פשוט נשבר אחר כך ובכה והיה מרוסק רק ששם הוא פשוט לא קלט מה עובר עליו,וכן כל טענה אחרת על מצבו הנפשי של אהרון בעת זו אבל מחשבה זו לא מסתדרת עם השכר שאהרון מקבל עבור הדממתו, כמו שרש"י מבאר ט. רש"י ויקרא פרק י פסוק ג "וידם אהרן - קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין", א"כ איך ניתן להסביר את הסיטואציה, ואת ההדממה הזו שאהרון נתפס אליה ואף קיבל שכר.
על רגל אחת ובקצרה ניתן להבין את הדבר ממילים בודדות בגמרא אבל על מנת להבין אותה נקדים הקדמה קטנה, לאדם יש פחד מלהיות בודד, האדם מחפש חברה וסביבה, האדם זקוק תמיד לכוח החברתי שישפיע עליו לטוב ולמוטב, וזאת בעיקר מהפחד האנושי להיות בודד עד כדי כך שהגמרא במסכת כתובות עה. מגדירה את זה באופן כואב שהאשה מעדיפה לשבת עם גבר בכל מצב (בריאותי) מאשר להיות לבד.
מעבר למעלות החברתיות, ממה נובע הפחד להיות לבד? מהבדידות, מה הפחד מהבדידות? להפגש עם עצמי ללא מסכות ויכולות בריחה, רוב בני האדם לא מצליחים להתמודד עם האישיות של עצמם, או יותר מדויק הם מעדיפים לא להגיע למצב של חשבון נפש עצמי עם עצמי "מי אני" והאם אני מספק את הסחורה כמו שאכן אני שואף ורוצה, לכן בדורנו האדם הבודד מוציא פלאפון שעוזר לו בשניות לברוח מעצמו אל כל מקום בעולם בעיקר לברוח וכמה שיותר רחוק מעצמו.
ולכך אומר שלמה המלך טוב ללכת לבית האבל מבית המשתה, בבית האבל המצווה היא לשתוק ועל זה מקבלים שכר כמבואר במסכת ברכות דף ו., בבית האבל בלוויה האדם מתמודד עם העתיד של עצמו לדעת מיהו ומה עתידו בעולם, ולכן החכם מכל אדם מעדיף את המחשבה על העתיד מאשר ללכת אל בית המשתה שעוסקים בהווה ואולי בעתיד אבל לא כמו בלוויה ובבית האבל ששם העיסוק הוא עם העתיד של עצמי!
אהרון הכהן בעל שלמות המידות דווקא לא מפחד להתמודד עם עצמו אין לו בעיה להתבודד הוא לא בורח לשום מקום כשהוא פוגש את עצמו ולכך הוא גם זוכה ונכנס לקודש הקודשים המקום של הפגישה הכי אישית עם אלוקים .
במילים בודדות מעידה לנו הגמרא במסכת זבחים דף קטו מה גרם לשתיקתו של אהרון ומה התחולל בתוכו בעת קבלת הבשורה: " כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: וידום אהרן" זהו, זה הכל! אהרון הבין בגדולתו את המתרחש הוא מתכנס בתוך עצמו מבין את הסיטואציה ושותק- מתבודד, חושב על הדבר ומגיע למסקנה שזה מאת ה' יתברך! ולכך הוא מקבל שכר של התבודדות נוספת "שנתייחד עמו הדיבור".
במעבר חד מאוד ישנה סיטואציה נוספת בה בני אדם דוממים, לא מגיבים, ואין כוונתי לצפירה, או למוות, כוונתי היא לנפגעי הטרדות ותקיפות חמורות, אנשים שחווים מעשים אלו עוברים חוויה של הדממה שרק כחלוף זמן הם מתחילים לעכל את שהתרחש ושנים רבות רבות לחיות עם פצע מדמם ונפש כאובה ומצולקת, עם כאב שאן לו אח ורע, הרשעות והסדיסטיות של אותם פוגעים מכילה בתוכה חוסר מבט פשוט אל האדם הנפגש, חוסר ראייה שיש מולי אדם בעל רגשות, האדם / האישיות / נחמק והופך לאובייקט גופני של הפוגע או יותר מדוייק של המחבל.
אינני מקבל תירוץ שמדובר בבעיות נפשיות, מדובר במחבל וכך התורה מעידה על זה ממש: "ולנער [ולנערה] לא תעשה דבר אין לנער [לנערה] חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"!
בימים האחרונים התוועדתי לסיטואציה שכזו אדם שמתוקף תפקידו היה אמור לשמור על ילדי ישראל קדושים שבאים ללמוד משניות ולהגיד תהילים והוא ניצל אותם כאובייקטים גופניים באכזריות ורשע, אומנם חלפו שנים מאותו סיפור, אבל דווקא אותו מפגע שחי בשלום ובשלווה הסתובב להנאתו באחת מערי הארץ הפופולאריות בימי בין הזמנים, ונער שחווה תקיפה ממנו לפני כעשור נקלע למול עינו, אותו מחבל לא זיהה את הנער אבל הנער זיהה את עצמו, ומה שהוא חווה מאז אותה פגישה אקראית היא הדממה, "וידום" הוא מתכנס בתוך עצמו, לא כי הוא בחר ולא כי הוא רצה, אלא כי הוא פגש מישהו שיצא ממנו אש זרה ופגעה בנער נפלא, "בקרובי אקדש".
הדממה זו שונה מאוד מהדממתו של אהרן הכהן החברתי ורודף השלום, הדממה זו כולה בתחושה ובמחשבה על אותם רגעים בהם נמחקה זהותם וכביכול מקומם בעולם מול מחבל תאב וחסר רסן, זוהי הדממה שלילית וזהי הדממה שהחברה והסביבה צריכה להיות למקור אנרגיה בכדי לבטל אותה, כאמור בזמן של "וידם" האדם מתמודד עם עצמו ופוגש את עצמו, אך לא לאלו הנפגעים מינית, הם צריכים ברגעים שכאלו להיות מדיניים וחברתיים ככל שיש בכוחם, ואנו רק נתמוך בהם באהבה אינסופית להוכיח להם בכנות כמה מקום יש להם בעולם וכמה הם כן נוכחים אפילו שניסו למחוק אותם.
טור זה מוקדש באהבה אינסופית, הערצה והערכה, לכל אותם נפגעים ומוטרדים מינית, שדוממים שנים רבות בכאב גדול ובעוצמות נפש וגבורה שאין דומה לה, להוריהם ולמשפחתם שתומכים בהם ומכילים אותם, לצוותי הטיפול ולמורי דרכם שתומכים בהם ואוהבים אותם אהבה רבה ובכך מאפשרים להם להשתחרר מההדממה שנכפתה עליהם ברוע ואכזריות.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
הצגת כל התגובות