היה זה בכתה ו' בהיותי בן 10, היו בי חזקות וחולשות ככל ילד אחר נורמטיבי, אחת מהחולשות שלי היתה היכולת להבחן בעל פה על חומרי למידה, במבחנים בכתב הוצאתי ציונים נאים ומעלה, ואילו בעל פה דבק לשוני לחכי כפשוטו ממש. באותה שנה המדוברת החליט המלמד אחה"צ להכריח אותי להבחן בעל פה על משניות מסכת ביצה, כאמור הייתה לי בעיה בנושא זה, אבל אותו חכם ארזים החליט שהוא יתגבר על הבעיה. ללא ספק שאפו למלמד יוזמתי.
הוא קרא לי לשיחה ושאל אותי איזה ממתק אני ממש רוצה שזה ידרבן אותי להבחן משנה אחר משנה על כל חמשת פרקיה של המסכת הלא קלה. לאחר חשיבה אמרתי "חבילת במבה" (לך תסביר היום לילדים שבעבר חבילת במבה היה פרס...) וכך הצמידו לי חבר מהכיתה שהתחלתי להבחן אצלו את המשניות. שרוליק (שם אמיתי!) היה חבר חביב אציל מידות וכך ישב איתי בסבלנות אחרי הלימודים ובזמן הלימודים וסייע לי בהגשמת החלום להבחן על מסכת משניות שלמה בעל פה לראשונה בחיי בגיל 10.
עד פה לכאורה סיפור אצילי של מלמד יוזם ואיש רוח ראוי להערצה, אבל דווקא בנקודת השיא הגיע הטוויסט בעלילה. כנראה שהקצב של הבחינה היה איטי או משהו כזה, וביום מהימים שמי השתנה בהדרגה מ"אברימי" - ל"בוטנים" (במִלְרַע) בזכות הבמבה המובטחת. השם לא נאמר לי בשיחות פרטיות אלא כיתתיות לעין ולאוזני כל. אותו מלמד התחיל להפנות אלי שאלות ברבים כאשר הוא מכנה אותי בשם "בוטנים", "בוטנים איפה אוחזים" או סתם תוך כדי שיעור "בוטנים אתה מקשיב" או "בוטנים תביא חתימת הורים" (לא ידעתי שבוטנים מיוחסים אחרי הוריהם..) בקיצור השם שלי הפך לבוטנים. בכל פעם שהמלמד או החברים בעקבותיו קראו לי "בוטנים" התרסק ליבי בקרבי ודקר אותי שוב ושוב לשברי אדם. עד סוף כתה ו' כולם קראו לי בוטנים לע"נ החבילת במבה שהובטחה לי כדרבון על בחינה בעל פה של מסכת ביצה.
הסוף של הסיפור, א. שכשסיימתי במאמצי על את הבחינה, לא היה במבה במשרדו של המנהל, ולכן קיבלתי בסוף חטיף של בוטנים מחוברים בדבש. ב. היות והמלמד הזה היה אמור להיות המחנך שלי בכתה ז' לא הסכמתי לתת לו את התענוג לרצוח אותי נפשית עוד שנה ולכן עברתי לת"ת נבחר ששינה את חיי לעומת הראשון שהחריב. ג. לאחרונה שמעתי שהוא עוסק בחינוך/ניהול אחד מתלמודי התורה ומעניין לדעת עוד כמה בוטנים הוא קבר בדרך מאז הסיפור איתי לפני כ-30 שנה.
"בוטנים" לא היה עצם הפגיעה בי, כי בוטן זה לא משהו פוגע במהות שלו, הבוטן הוא דווקא פרי חביב למדי ואפילו אהוב עלי, הבעיה היא שהאישיות שלי נמחקה, ואני על מהותי ואישיותי כלינו מהעולם, ובמקומו נכנס לעולם הבוטן שהוא כביכול האישיות שלי, זהותי נעשתה לזהות בדויה על שם בוטן.
כל זה מתחולל בזמן שאני עושה מאמץ לבנות את האישיות שלי, ולהבחן בעל פה על מסכת משניות, שזה היה בשבילי לשנות את טבעי, ובזמן הזה שאני עובד לבנות ולהוכיח לעצמי מי אני ושאני יכול יותר וכו', בא אדם בעל סמכות כלשהי בחיי ונוטל את המהות שלי ואת המציאות שלי ומחליף אותה בבוטנים, זה העוול הגדול שחוויתי, שכחלוף השנים אני יודע להצביע עליו ולהגדיר אותו כפגיעה על מהותה.
את התחושה הזו ממש חווים נפגעים שחווים תקיפות והטרדות אישיות חמורות, כאשר מגיע אדם בעל דחפים פנימיים ולא רואה את האדם שמולו, את הילד, את הנערה, וכו' ובמקום זה אותם אנסים פוגשים שם רק את הדחף הפנימי החמור שלהם, ומילוי צרכיהם, בזה הם בעצם נוטלים ומבטלים את אישיותם של האנשים בני אנוש בעלי משמעות בעולם, והפיכתם לאובייקט לצרכיו- החפצה של ממש, זו לא רק התקיפה עצמה שהיא חמורה ורצח, אלא יש פה אלמנט לא פחות חמור ביטול אישיותו של הקורבן בעצם עשיית המעשה, שעל זה נאמר הרצחת וירשת ואולי גם קברת.
לכל אדם יש שם, לכל שם יש משמעות, לכל אדם יש תפקיד והעולם מושלם רק על ידי שהוא יעשה את שליחותו בעולם, לאף אחד אין זכות לבטל את האחר, כל אחד חייב לדעת שיש לו מקום בעולם, הוא לא אובייקט לא של בוטנים ולא למילוי צרכים, הוא/היא אדם עם משמעות עצומה מתוקף היותו/ה יהודי/ת בן/ת של מלך.
אדם ללא מקום בעולם הוא נטול תקווה וחסר אפיקים ואופקים, הוא אדם נטול מנוע פנימי לקימת הבוקר ולתפקוד, פעמים רבות בשיחות עם נוער אם נחתור נגיע לזה שהנער מרגיש חסר תוכן וסיבת קיום, רק תחושת סיפוק מחייו בחייו, תתחיל לשנות לו את החיים.
כאשר עם ישראל חוטאים בחטא של בעל פעור, הקב"ה רוצה להשמיד אותם ו-24.000 איש מישראל מתים במגיפה, הכעס הוא עצום, עם ישראל כולו בפחד של נתק מהקב"ה, ואז פנחס מבצע מעשה קנאות ומשיב את חמתו של בורא עולם ומשכין שלום בין בורא עולם לעם ישראל, והתוצאה של זה מדהימה הקב"ה המנהיג העוצמתי מעביר מסר עוצמתי לעם ישראל "ויאמר ה' אל משה וכו' – שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' " בורא עולם נותן פה מקום אישי לכל יהודי ויהודי בשמו, עד כדי שכל אחד מישראל נקרא בשמו האישי שם אביו למשפחותם, ומי קורא אותם - גדולי ומנהיגי הדור והנשיאים, כן אחד אחד, לכל אחד יש שם, אף אחד הוא לא בוטנים ואף אחד הוא לא שלול אישיות, לכל אדם יש שם ומקום בעולם, וזה אומר שיש לו מטרה בעולם.
וכה הטיב להגדיר את זה הרש"ר הירש במדבר פרק כו פסוק ג (ג - ד) "וידבר וגו' אתם. לא "ויפקד אֹתם" אלא "וידבר אֹתם": הם קראו בשמו של כל יחיד וייחסו אותו לבית פלוני ולמשפחה אלמונית, וכעין זה נאמר במפקד הראשון (פרקים א, ב): "למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל - זכר לגלגלתם". התכלית העיקרית לא היתה "למנות" אותם ולדעת את מספרם הכללי, אלא העיקר היה לקרוא כל יחיד בשמו ולייחס אותו למשפחתו ולשבטו, למען ידע את תפקידו הלאומי כ"יוצא צבא בישראל". קריאת כל יחיד בשמו נתנה לו תודעה עצמית ועל ידי כך הכיר את חשיבות תרומתו לביתו, משפחתו ושבטו, הנותנים את חלקם בקיום התפקיד הלאומי הכללי."
חובתנו כהורים וכמחנכים לחדד לצעירים את חשיבות מציאותם בעולם, ואת שליחותם הבלעדית שאין תחליף לה, וכאשר חלילה נכנסת מחשבה של חוסר מקום בעולם לדעת שזוהי מחשבה מסוכנת, בד בבד להיות ערניים לדמויות מפתח בחייהם של הילדים שאולי הם שוללים בדרך ישירה או עקיפה את זכות קיומם בעולם, ולזכור ש"קריאת כל יחיד בשמו נתנה לו תודעה עצמית ועל ידי כך הכיר את חשיבות תרומתו לביתו, משפחתו ושבטו, הנותנים את חלקם בקיום התפקיד הלאומי הכללי".
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
הצגת כל התגובות