"לָהּ יִטַּמָּא" - כלי מלחמה / הרב מנחם ישראלי

(צילום: שאטרסטוק)

"לָהּ יִטַּמָּא" - כלי מלחמה

טרם אפתח בדבר התורה השבועי, אי אפשר לחשות:

הלב פצוע ושותת דם, על רצח אַחֵינוּ.
יהודים יקרים ומתוקים, נקטפו מאיתנו.
הנאהבים ונעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו.

"ארץ אל תכסי דמם".
"אנא ה' הושיעא נא".
"נקום נקמת דם עבדיך השפוך".

יהודים, קחו נשק לידיים.

כל מי שיכול להוציא רישיון לנשק, זהו צו השעה. כך למדנו בפרשת "קדושים" (שבוע שעבר) "לא תעמוד על דם רעיך", חייבים לעשות השתדלות להצלת יהודים. מי יודע, אם עוד כמה נשקים היו בינינו, כמה חיי אדם יכולנו לחסוך?

אף אנכי הקטן הגשתי בקשה רישמית להחזיק בכלי נשק, בתקוה שלא אזדקק לו לעולם ויקויים הייעוד "וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות" "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

ומכאן אני מתחבר גם לפרשתנו, "פרשת אמור".

בפרשתנו יש מצוה "שנויה במחלוקת".

אנחנו יודעים שהכהן איש החסד, הוא האיש שה' הועיד לשרת ולעבוד לפניו בבית המקדש. בהתאם לתפקידו החשוב, התורה ציותה עליו בפתיחת פרשתנו: "לנפש לא יטמא בעמיו" לכהן אסור ליטמא למתים.

למה? מה הקשר?

הקדושה היא חיים, הקב"ה ("קדוש" "ברוך הוא") הוא חיי החיים, מאיליו וממילא עולה לנו הפסוק על דל שפתותינו "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום". ככל שהאדם דבוק יותר בה' כך הוא חי יותר ויותר.

מָּוֶת, הוא המקום בו נעצרים החיים. ולכן, הכהן איש החסד העובד לפני ה', אמור להיות חי וחיוני עוד יותר ועוד יותר, אי לכך אסור לו ליטמא למתים.

והנה - מהפך - (שוב) בפתיחת פרשתנו, מצוה התורה את הכהן: למרות קדושתו ולמרות אצילותו, אעפ"כ ולמרות הכל "ולאחותו הבתולה הקרובה אליו . . לָהּ יִטַּמָּא".

מצוה זו כפי שהזכרנו, היא שנויה במחלוקת.

יש הנוהגין (כך גם מנהג חב"ד, כפי שהביא הרבי בספר "היום יום" ז' אייר כב' לעומר) ללמוד מסכת סוטה בספירת העומר, דף ליום דף ליום, הואיל ובמסכת סוטה ישנן מט דפים, כימי ה-מט-מונים.

בגמרא (סוטה ג.) נחלקו ר"י ור"ע: רבי עקיבא סובר "לָהּ יִטַּמָּא" זו מצות עשה המחייבת את הכהן ליטמא, רבי ישמעאל לעומתו חולק וסובר שלאחר שהתורה אסרה על הכהן ליטמא למתים, באה התורה והתירה לכהן ליטמא לאחותו הבתולה (עם שאר הקרובים הכתובים בפסוק שלפני). ואמנם התורה והתירה לכהן ליטמא לאחותו הבתולה, אך התורה לא חייבה את הכהם ליטמא.

בהמשך הגמרא מביאה עוד שני מצוות השנויות באותה מחלוקת, "לעולם בהם תעבודו" (להשתעבד בעבד כנעני עד עולם) ר"י אומר רשות, ר"ע חובה. וכך גם במצות "וקנא את אשתו" (בעל מזהיר את אשתו לבל תיסתר עם זרים) ר"י אומר רשות ור"ע חובה.

בשלב הזה מציעה הגמרא פצצה אמיתית:

אולי בכל התורה (רמ"ח מצוות עשה) נחלקו ר"י ור"ע, לפי ר"י כל מצוות התורה רשות, ולפי ר"ע חובה?
שמעתם סברא? מה דעתכם על סברא שכזו?
האם שמא ואולי נאמר שלפי רבי ישמעאל כל מצוות התורה - רמ"ח במספר - הן רשות, אין שום מצוה שהתורה ממש מחייבת אותנו לעשות?

מבהיל על הרעיון.
אילמלי הגמרא היתה מציעה אותה במפורש בשיטת רבי ישמעאל, הייתי מייחס הצעה שכזו רק לרב רפורמי ומטה…

היתכן???
כיצד הגמרא העלתה סברא שכזו - שכל המצוות הן רק רשות - אליבא דרבי ישמעאל?

אומר הרבי מליובאוויטש הסבר מתוק מדבש:

הסברא הזו שכל המצוות הן רק רשות, ולא חובה, מעליותא היא לגבי רבי ישמעאל.

רבי ישמעאל היה כהן גדול, הוא זה המקטיר קטורת בקודש הקודשים, הקשר הכי פנימי ועצמי שיכול להיות בין יהודי להקב"ה. עבודת ה' שלו היתה מתוך אהבה עילאית כזו, ולכן מיד כשהוא יודע מהו רצון ה' עוד לפני שהוא מקבל ציווי ופקודה הוא כבר מיישם (זה כמו שהראש נותן פקודה לידיים/רגליים לנוע, זה לא פקודה במובן של כפיה, אלא מיד שעולה ברצונו הידיים/רגליים כבר זזות.

ואמנם המסקנה היא שגם לפי רבי ישמעאל המצוות הן חובה, חוץ משלוש מצוות קינוי לאשתו, טומאה לקרובתו, והשתעבדות בעבדו (הגמרא מאריכה לבאר את דרשותיהם מן הפסוקים, כאשר רבי עקיבא מביא עוד פסוק ועוד פסוק להוכיח את שיטתו, ורבי ישמעאל דוחה את ההוכחות אחת לאחת).

וגם בשלוש מצוות אלו הלכה כרבי עקיבא שס"ל שהן חובה.

אבל, אבל, אבל

בגאולה נאמר "מצוות בטילות לעתיד לבוא", הוי אומר: הסברא הרעיונית שהעלתה הגמרא בדעת רבי ישמעאל תיושם לעתיד לבוא.

שואל הרבי: היתכן? איך שייך לומר שהמצוות יתבטלו לעתיד לבוא? הרי כבר הובטחנו "זאת התורה לא תהא מוחלפת", התורה היא רצון ה', וה' ורצונו נצחיים המה, לא שייך בהם שינויים ותמורות.

אלא מבאר הרבי:
המצוות - בתור ציווי ופקודה - יתבטלו, אך ברור שיישארו בתור רצון ה'. ופשיטא שאנו נקיים את המצוות ממקום של אהבה ודביקות בבורא, הקדוש ברוך הוא (המצוות ישארו לא בהגדרה של ציווי ופקודה, אלא "מצוה" היא גם מלשון צוותא וחיבור, וזה יישאר לעתיד לבוא).

ומכאן סיבוב 180° בחזרה אל פרשתנו "לָהּ יִטַּמָּא", התורה מצוה (או מרשה, לפי רבי ישמעאל) לכהן ליטמא. למרות קדושתו ועבודתו הנעלית, עליו לרדת מדרגתו וליטמא עבור קרוביו.

הרבי מסיק מזה הוראה רוחנית נפלאה:

גם אם אני לומד תורה באהבה עילאית, אני רואה את עצמי בדרגת כהן איש החסד, אעפ"כ עלי לרדת מדרגתי וליטמא לקרובי היהודים "הרשעים שבחייהם קרויים מתים", לעזור להם לידבק בה' אלוקים חיים.

מכאן אפשר גם לקחת הוראה למעשה בענין נשיאת כלי נשק, למרות שכלי נשק הוא כלי רצח - מות - והרי אני רואה את עצמי ככהן איש תורה "תורת חסד", ומה לי ולנשק, כלי מות-רצח והשחתה? אעפ"כ ולמרות הכל, כדאי לעשות השתדלות בנשיאת כלי מות, בשביל להציל את החיים.

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com