השנה היא שנת שמיטה, ובפרשתנו - פרשת בהר - שוכנת לה מצות השמיטה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:י
"מה ענין שמיטה אצל הר סיני" שואל רש"י, וכן שואלים חז"ל. שאלתם היא: תרי"ג מצות ציוה לנו הקב"ה בהר סיני, משה רבינו עלה להר סיני, שם הוא שהה ארבעים יום וארבעים לילה. אך בעוד שבכל המצוות נאמר וידבר ה' אל משה צו את בנ"י… דבר אל בני ישראל… ולא נזכר שהציווי ניתן למשה בהר סיני, נשתנה מצות השמיטה שרק בה נזכר "בהר סיני". ומכאן הסלנג המפורסם: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני"?
זאת ועוד: פרשתנו נמצאת לקראת סוף ספר "ויקרא", הרבה אחרי שהקמנו את המשכן, והמשכן עצמו הוקם כמעט שנה לאחר מתן תורה בהר סיני. מאז מתן תורה עברנו יותר מחצי ספר "שמות" וכמעט כל ספר "ויקרא", ורק עכשיו נזכרה התורה לספר לנו על מצות שמיטה שניתנה "בהר סיני"? וכי כל המצוות שניתנו עד כה, ורבים הם: כל פרשת משפטים, כל הקרבנות בס' ויקרא, כל המועדות בפ' אמֹר, הרבה מצוות שבין אדם לחבירו בפ' קדושים ועוד ועוד, וכי כל אלו לא ניתנו בסיני? למה רק בשמיטה ציינה זאת התורה?
מלמד אותנו רש"י: "בהר סיני - מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים. ונראה לי - רש"י - שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב".
הוי אומר: מצות השמיטה היא רק סימבולית, היא רק באה ללמדנו שכשם שהיא ניתנה בסיני כללותיה ופרטיה ודקדוקיה, כך כל המצוות. נמצא שכל המצוות נלמדות ממצות השמיטה, ועל כך שואל הרבי מליובאוויטש: למה ובמה נתיחדה מצות השמיטה דווקא שדווקא ממנה נלמד לכל התורה שניתנה "בהר סיני"?
מבאר הרבי:
שמיטה היא סמל של מסירות נפש (כפי שיבואר בהמשך), ולכן זכתה השמיטה להיות המצוה הכללית שממנה נלמד לכל פרטי המצוות שניתנו "בהר סיני".
כיום, המדע והטכנולוגיה לימדו את האדם לייצר מקומות עבודה רבים ומגוונים. בעולם העתיק, הזמן בו קיבלנו - עם ישראל - את התורה, רוב העבודות היו עבודות כפיים, וחלק ניכר מן העבודות היו סביב החקלאות. אדם יש לו קרקע הוא מעבד אותה, חורש זורע קוצר וכו' ויש לו אוכל. לך תאמר לאדם שכל חייו תלויים בעבודת האדמה, די, מספיק, שנה אחת אין עבודה.
השאלה תיזדעק מגרונו: מה יהיה לי לאכול? אח"כ מצוה התורה על יובל, אחרי השמיטה. שנתיים רצופות בלי עבודה חקלאית. וכך מתארת התורה - פרשתנו (כה כ) - את הזעקה המהדהדת:
"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ"?
בעידן המודרני של היום, כאשר אפשר לייבא מלא אוכל מחוץ לארץ, ועדין הרבה מן החקלאים מתקשים לותר על עבודת האדמה. מחפשים היתרי מכירה ועוד כיו"ב כדי לעבוד בענף החקלאות, ואם אנו כך, אבותינו בימים ההם על אחת כמה וכמה.
מַה נֹּאכַל???
זו שאלה כבדת משקל, לא רק שהתורה מעלה שאלה זו, התורה גם מציעה תשובה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים".
הוי אומר: שמיטה היא אירוע קשה, מסירות נפש אמיתית. אך מצוה זו היא הממשיכה לנו ברכה.
הרבי מפרט אף יותר:
בשבוע ימים יש לנו את היום השביעי - שבת קודש.
ובשבוע שנים יש לנו את השנה השביעית - שמיטה.
בשמיטה נאמר: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". מציין רש"י: "לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית".
מה בעצם רש"י מלמדנו?
היה אפשר לחשוב שיש הבדל, בשבת קודש פוסקים ושובתים מכל המלאכות. כל העולם עוצר מלאכת, שקט ברחוב, חשים אנו בקדושה, ומתרוממים, מתנתקים מן הגשם ומתקרבים אל הרוח, הקדושה השבתית. אדם שכל כולו טבול ברוחניות קל לו לשכוח ולשבות ממלאכתו (מה עוד שזה רק יום אחד בשבוע).
אך השמיטה לא כך היא, אמנם החקלאי עוצר ממלאכתו הרגילה, את האדמה הוא לא יעבוד, אך ברור לחלוטין שהוא יחפש עבודה אחרת. "מֶען דַארְף פַּרְנוּסֶה"! (צריכים פרנסה).
כלומר: זה החקלאי לא התנתק מן העולם כמו בשבת, הוא נמצא בקו תפר בין השבת הקדושה והעילאית לימי החול והמלאכה. ובמצב הזה, למרות שהוא עדיין נמצא בתוך ענייני העולם החוליים, ועם כל זאת דורשים ממנו לא לעבוד בקרקע (שנה שלימה!) זה קשה הרבה יותר.
מהחקלאי הזה, בשמיטה, מצפה ממנו התורה להיות בתוך העולם, ויחד עם זאת, מעל העולם בו זמנית. זו מסירות נפש.
היינו עשויים לחשוב, שכיון שבמשך שנת השמיטה האדם, עובד במלאכות אחרות, הקדושה היא פחות משבת. על כך מציינת התורה "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". (רש"י) "לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית".
תמצית הנקודה כאן ניתנה "בְּהַר סִינַי".
הר שהוא סיני, סיני שהוא הר.
"הר" ענינו גבהות והתנשאות, "סיני" מורה על ענוה והתבטלות, כפי שחז"ל מספרים שהר סיני הוא ההר הנמוך מכל ההרים, ובענוותנותו חשב שאינו ראוי שעליו תרד התורה.
זאת ללמדנו, שעל היהודי נדרש ללכת בתוקף ובגאוה יהודית, וכל זאת מתוך ענוה והתבטלות. זו עבודה קשה בהחלט, להיות עם גאוה וענוה בו זמנית, שילוב הפכים.
לכן אומר התנא בפרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני". היה מתאים יותר לומר "משה קיבל תורה מה'/אלוקים", ולמה נאמר "מסיני"? ללמדנו על הענוה, היא היא המפתח של מסירות הנפש. מסיני קיבלנו את הכוח לענוה.
אף משה הוא הגדול באדם "ויהי בישורון מלך" הוא שדיבר אל ה' "פנים אל פנים" הוא שהוריד את התורה משמים, והוא הוא סמל הענוה "ענו מכל האדם אשר על פני האדמה". שילוב ומיזוג ההפכים. "משה" הוא הוא זה שהוריד מהר-סיני את הענוה והמסירות נפש ולימדנו לילך בדרך זו.
זו תמצית התורה לקדש את החומר הנחות, לזככו ולהאירו, לרוממו ולקדשו "בקדושה של מעלה".
וכבר אמרו חז"ל במדרש: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", התחתונים עצמם (הכי למטה שאפשר) יהיו משכן ומכון לו יתברך (הכי למעלה שאפשר) "מלך עליון על כל הארץ".
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com