פרשת מסעי: עונת הטיולים והמסעות מגיעה

(צילום: שאטרסטוק)

עונת הטיולים והמסעות מתקרבת, ואנו בפרשת מסעי.

סוף זמן הקיץ קרב ובא, אין בית שלא מריחים בו את אוירת החופש. כאשר המלמד בחיידר היה שומע את המילה חופש, מיד הוא היה נרתע ואומר בתמיהה "חופש"?? "במתים חפשי", לנו היהודים אין חופש, לנו יש "בין הזמנים".

זאת יכולים אנו ללמוד מפרשת מסעי, שהרי היה אפשר לומר אלה חניות (מחנות-תחנות) בני ישראל במדבר. מה עוד שמבחינת ההיגיון סביר להניח שרוב הזמן היו בחניה, רש"י אפילו כותב זאת במפורש.

אבל לא.
התורה בחרה במילים "אלה מסעי", להורות שהעיקר אצל יהודי זה המסע וההתקדמות.
התפיסה האנושית אומרת שהמסע מחבר בין שני חלקי חניות. אך התפיסה התורנית-אלוקית אומרת הפוך: החניה היא רק חוליה מקשרת בין מסע למסע.

בפרשתנו מתברר עוד יותר מכך, לא רק שהחניה היא תחנה בין התקדמות להתקדמות, אלא לעיתים אפילו נסיגה היא חלק מההתקדמות.

זאת נבין בהקדים שאלה:

פרשתנו אומרת "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", והשאלה המתבקשת, אותה שואל הרבי מליובאוויטש, הרי רק במסע הראשון יצאו ממצרים מקסימום במסע השלישי. כל שאר המסעות היו עמוק בתוככי המדבר מחוץ לגבולות מצרים, אז למה התורה מניחה עובדה זו שהמסעות הם בגדר יציאת מצרים?

ובפרט שחלק מן המסעות היו נסיגה רוחנית (כמו לדוגמא: רפידים - שרפו ידיהם מלימוד התורה) או גשמית (כפי שמספרת התורה שהיו כמה הזדמניות שאמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ובהזדמנות אחת אפילו התחילו לחזור), אז איך נבין זאת שכל המסעות הם חלק מיציאת מצרים, כולל המסעות לכיוון מצרים שגם הם נחשבות כיציאת מצרים?

והתשובה היא פשוטה לחלוטין:

ברגע שהקב"ה קשר את גורלינו בו ואת גורלו בנו, זהו זה.
אנו חלקו והוא נחלתנו, אנו נחלתו והוא חלקינו.
הוא נצח ואנחנו נצח מכוחו.
אין נסיגה מהסיבה הפשוטה שבכל מצב נתון - הסוף ידוע מראש.
אז הנסיגה המדומה לעין היא בסך הכל כמו תמרון נוסף.

ישנו "דאון", הוא כלי תעופה, מעין מטוס בלי מנוע.

הוא עולה לאויר מתוך צוק או הר גבוה, והטייס מנווט עם כנפי ה"דאון", גולש לו על כנפי הרוח כלפי מטה, צובר תאוצה ואז מכוין את הכנפיים כלפי מעלה. הירידה היא לא רק לצורך עליה, היא היא חלק מן העליה. היא היא החוויה עצמה.

יהודי צריך לזכור:

המגמה שלנו כלפי מעלה.
אם חלילה יש ירידה צריך לראות כיצד מפיקים ממנה עוד שלב בעליה.

"אלה מסעי בני ישראל"

חזק - במסעות, חזק - בחניות, ונתחזק - בנסיגות.

"חזק חזק ונתחזק"

בסוף הטוב ינצח, והוא קרוב, (וכפי שהוסיף הרבי מליובאוויטש) קרוב מאוד.

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com