הפסוקים הפתוחים את פרשתנו מדגישים את מעמדם השווה של כל חלקי העם בברית עם השם: ״אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה׳ אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַֽחֲנֶ֑יךָ מֵֽחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ״.
הפסוקים עוברים על פני ההיררכיה המעמדית-חברתית-כלכלית, החל מראשי העם, וכלה בגרים ובחוטבי העצים ושואבי המים. מי אלה אותם חוטבי עצים ושואבי מים שמקומם בחברה הוא אפילו נמוך מהגרים? רש״י מסביר שמדובר בכנענים שבאו אל משה ממש עכשיו לפני הכניסה לארץ וביקשו להתגייר.
מבחינה כלכלית, חוטבי עצים ושואבי מים הם אלה שפרנסתם היא בכריית המשאבים הטבעיים שנמצאים בבסיס המערכת הכלכלית, מה שקרוי בפי כלכלנים ״The Primay Sector״. כל המערכת התעשייתית כולה מתבססת על משאבים בסיסיים אלה - מים, עצים, מחצבים. אך למרות חיוניותו של הסקטור הזה לכלכלה כולה, בימי התורה וגם היום, אלה שעובדים בו שייכים בדרך כלל לקבוצות החלשות ביותר בחברה מבחינה כלכלית ומעמדית. הם משתכרים מעט מאוד, חשופים להשלכות בריאותיות קשות של עבודתם (דמיינו כורי פחם), ולעיתים קרובות מעמדם החוקי רעוע והם אינם מוגנים מפני התעמרות. במקרים רבים גם מדובר במהגרים חדשים ומעוטי זכויות, כמו שמפרש רש״י.
מי הם ״חוטבי העצים ושואבי המים״ בימינו? למרות שבעולם העשיר, חלקים משמעותיים מהסקטור עברו תהליך של מיכון, שמיתר את הצורך בכח עובדים גדול, ברחבי העולם עדיין ישנם מאות מיליונים של ״חוטבי עצים ושואבי מים״. חוטבי העצים של היום הם אותם שוכני יערות, השייכים לעתים קרובות לאוכלוסיות ילידיות, שמתפרנסים מתוצרי היער, לעתים באופן מסורתי, אך יותר ויותר מכריתת העצים שעל אדמתם ומכירתם כחומרי גלם לבנין ותעשיה. שואבי המים של היום הם אותם מאות מליוני חקלאים זעירים באיזורים צחיחים ששואבים מים מבארות קטנות על מנת להשקות את אדמתם. אליהם מצטרפים גם אלה העובדים במכרות מחצבים - כמו פחם לצורך הפקת חשמל, או מינרלים חיוניים לתעשיה.
הפרדוקס הוא, שלמרות ש״חוטבי העצים ושואבי המים״ נוטים להיות עניים וחלשים, הם אלה שמנהלים בפועל את המשאבים הטבעיים בעולם. ולכן, במידה רבה, הצלחת הנסיון להפוך את המערכת הכלכלית האנושית להיות ברת-קיימא מבחינה סביבתית תלויה במידה רבה באוכלוסיה הזו. שאיבת המים, כריתת העצים וכריית המחצבים בעולם הן הרסניות מבחינה סביבתית, וקריטי לצמצם אותן באופן ניכר. אולם אם השינוי הזה ייכפה מלמעלה, הוא אולי ישיג את המטרות הסביבתיות, אבל עלול לפגוע קשות בפרנסתן של האוכלוסיות האלה. הדבר עלול לדררד אותן לעוני קשה עוד יותר מזה שהן כבר מצויות בו, וגם לייצר התנגדות פוליטית וחברתית שתסכל את ייישום השינויים הדרושים.
למשל, בהודו של היום, שסובלת ממשבר מים עמוק, הממשלה מחפשת נואשות אחרי דרכים לשכנע את החקלאים העניים ששואבים את המים האלה להסכים לכך. בארצות הטרופיות יש צורך לשכנע את שוכני יערות הגשם שלהם לחדול מכריתת היערות. ובאיזורים הכורים פחם, אפילו בארה״ב, יש למצוא דרך לרצות את הפועלים המקומיים המועסקים במכרות, כדי שלא ישבשו את הנסיון לסגור מכרות אלה דרך פעילות פוליטית. מבלי שיתוף הפעולה של האוכלוסיות האלה, השגת השינוי תהיה כמעט בלתי אפשרית.
שינוי סביבתי אשר הוא גם צודק מבחינה חברתית ומגן על האוכלוסיות החלשות שעלולות להיפגע ממנו נקרא ״מעבר צודק״ או באנגלית ״Just Transition״. החשיבות של שינוי כזה מובנת יותר ויותר בשנים האחרונות, וכלכלנים מנסים למצוא מגנונים שיכולים לעזור להשיג אותו. למשל, ממשלת הודו מנסה להעניק לחלקאים מערכות השקיה יעילות יותר שצורכות פחות מים. קואליציה בינלאומית של מדינות יצרה קרן שנקראת ״REDD״ שמשלמת לבעלי אדמות בארצות טרופיות פיצוי כספי על מנת להימנע מכריתת העצים שלהם, שמהווה גם מקור פרנסה חלופי. וממשלות רבות מנסות להעניק לפועלי מכרות הכשרה מקצועית שתאפשר להם למצוא תעסוקה חלופית כאשר המכרות שבהם הם עובדים ייסגרו.
אין צדק סביבתי בלי צדק חברתי. גם אם כולנו נרויח בטווח הארוך, חוטבי העצים ושואבי המים הם אלה שיפגעו ראשונים מהמעבר לכלכלה ברת קיימא. אם לא נזהר להימנע מכך, זה לא רק יהיה לא צודק, אלא גם יכשל. ולכן לחוטבי העצים ושואבי המים חייב להיות מעמד שווה בדיונים על המעבר הזה, כמו זה שהתורה העניקה להם בפרשת ניצבים.