אף אחד לא נושא רשמית את הדגל של 'חומר משומר'. כולם מוכנים להשתנות. ברמת העיקרון, אנחנו בעד שינוי לטובה! .
אבל מתי? זו שאלה מעניינת. "בהזדמנות!!" - - -
הסכנה המיידית לבחורי הישיבה
כשראשי ישיבת מיר התוודעו לסיכון העצום של הנאצים, הם חיפשו דרך מילוט. ר' זרח ורהפטיג, סייע בידם להנפיק תעודות ולאשר את מעבר התלמידים לשנחאי.
עכשיו נותרה רק שאלה אחת: מתי? "בעזרת השם, בעתיד הקרוב ביותר". הוחלט.
עבר יום ויומים ושבוע ושבועיים וחודש... האישורים מסודרים. קו הרכבת הטרנס-סיבירית שמחבר את רוסיה האירופית לסין, פעיל.
(זהו קו הרכבת הארוך ביותר בעולם - אורכו 9,288 קילומטר והוא חוצה שמונה אזורי זמן. נסיעה בקו אורכת כשבוע).
יש לאן ללכת, ויש ממה לברוח. ובהזדמנות הקרובה נעשה זאת...
סיפר רבי חיים שמואלביץ' שלילה אחד הבין כי אחרי כל המאמצים, ככה לא יוכלו להינצל. ההשמדה היהודית של הנאצים פועלת במלוא חומרתה.
השגריר היפני סיכן את חייו, ומה?
הסיכון עצום. כל רגע קריטי!. ומוכרחים לעשות מעשים באופן מיידי. איך??
הפוגרום שלא היה
נכנס רבי חיים לאולם הישיבה, הפך את הספסלים בילגן את האולם, והותיר רושם של 'פוגרום'... לפנות בוקר כשראו כל הבחורים בישיבה את מה שנעשה שם, נבהלו ביותר. גם הרמ"ים הבינו שהחשש לסכנה הוא קרוב ומיידי. ומה קרה? עוד באותו לילה עשו כל ראשי הישיבה ותלמידיה את דרכם לשנחאי.
היתה זו הרכבת האחרונה שנסעה דרך וולדי סטוק. מיד אחריה פוצצו את המסילות...
מעשהו של רבי חיים היה מעשה ההצלה!!
עכשווניקים
כל מה שעושים צריכים לעשות עכשיו. זה ברור שבשבוע הבא יהיה לנו יותר זמן. אבל צריכים לעשות זאת מיידית. כבר השבוע. עוד היום!.
ככה לא מחמיצים את ההזדמנות.
תאכל לחם ישן?
עני מורעב התדפק על דלתו של עשיר. "אנא פת לחם" מבקש בבכי. עומד להתמוטט מרעב.
העשיר? שומע את בקשתו של העני, תוך שהוא יושב ליד שולחן עמוס כל טוב. איזו ארוחה! נדהם העני למראה עיניו. לחמניות וכעכים, באגטים וטוסטים,
ירקות ופירות, ביצים ובשרים. ושתיה - כיד המלך. האח החמה בוערת ומפיצה חום נעים המפיג את הקור השורר בחוץ.
אותו עשיר, קמצן גדול. ורע לבבו לתת צדקה. אינו מתכוון לתת מאומה ממה שערוך לפניו. להעיף את הקבצן מביתו? לא נעים. מצא דרך דיפלומטית:
האם תאכל לחם ישן? הוא שואל העני, שכמעט גווע ברעב, מזדעזע. יש כאן אוכל בשביל להשביע רעבון של כל בני העיר...
אבל בעל הבית הקמצן לא מוכן לתת אפילו פרוסה אחת של לחם טרי.
תבוא מחר!
העני כל כך רעב,ואם אין ברירה? לפחות תהיה זו פרוסת לחם. הוא ממהר להשיב: כן! אפשר לחם מאתמול.
אם כך, מציע העשיר ברוחב-לב: לעני המורעב: "תבוא מחר..."
אמנם יש לו על שולחנו לחם טרי, אבל אינו מסוגל לתת אותו לעני. לפיכך מזמינו למחר, כשיפוג תוקפם של מאכלי כבוד אלו, יתן לו את הפסולת..
כך דרכו של היצר , מנסה לעכב כל החלטה טובה.כדי שתהיה בבחינת 'לחם ישן' ולא אטרקטיבי. חשבת על משהו טוב?הציעו לך להשתתף בדבר מצוה ?
תעשה זאת ברגע הזה. אל תדחה למחר. החלטת להפיק לקח? עשה זאת עכשיו. כי מחר הכל יאבד מזוהרו. אל תתן את הלחם הטרי דווקא כשהוא ישן...
איך אפשר לדבר על אותו נושא מאה ועשרים שנה?
נח בונה תיבה מאה עשרים שנה, הוא מקווה שאנשים ילמדו ממנו ויפסיקו לגזול. אבל מאה ועשרים שנה לא הספיקו כדי לשנות!! אין ל120 שנים משמעות אם לא מחליטים מיידית לשנות את השיטה. 120 זה מספר סימבולי של כל החיים!. אסור לדברים להתפוגג. תמיד המהפך הוא ברגע אחד. זהו השלב השני בסולם המידות של רבי פנחס בן יאיר. זריזות כבר אמרנו? ולוואי שנלמד כלקח מדור המבול איך לנצל את הרגע!
הצגת כל התגובות