בשפה המקובלת, "החמצה" פירושה: פספוס הזדמנות, או הפסד. אך בלשון התורה וחז"ל פירושה של "החמצה" הוא: השתהוּת ודחיית זמן. אמנם, נכון יהיה לומר ש"החמצה ושיהוּי", סכנתם גבוהה לבוא לידי "החמצה ופספוס".
אם בפסח אנו מצווים "לבער את החמץ", יש פה מסר: בימי הפסח חובה עלינו לבער את מידת העצלות שמסיתה אותנו להחמיץ כל דבר, לחכות, ולדחות אותו לאחר כך. רוצה לומר: עלינו להקדים ולבצע את המוטל עלינו, ולא לדחות יותר.
ביטוי לכך, נוכל למצוא גם "בחפזון" שנדרש מבני ישראל - בצאתם ממצרים, כמתואר בתורה: "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז). ומסיבה זו, לא הספיק בצקם להחמיץ ונולדו המצות "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם - וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שמות י"ב).
אולי משום כך, אנו מוצאים את עצמנו לקראת הפסח - עסוקים בניקיון יסודי, ומבצעים מטלות שונות שדחינו במשך כל השנה. מעתה, אנחנו לא מתחמקים יותר, אלא קמים ועושים, מנקים ומתקנים. כמו כן, אנו מוצאים זאת במצוות ביעור מעשרות: בפסח של השנה הרביעית והשביעית לשמיטה, יש מצווה להפריש ולתת את כל המעשרות - שדחינו במשך השנים הקודמות. הנה לנו קשר נוסף, בין מצוות הפסח, להתגברות על יצר הדחיינות והשיהוי.
חז"ל דורשים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת (שמות י"ב) - אל תקרי מַּצּוֹת אלא מצוות". כדרך שאין מחמיצין את המצות - כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה מצווה לידך - עשה אותה מיד" (מכילתא ורש"י שם). לא בכדי דורשים את עניין הזריזות במצוות - דווקא ממצה, שכן זהו אחד מהמסרים של חג הפסח: "כן לזריזות, לא לעצלות!"
במסכת ברכות (דף י"ז.) מצינו את תפילתו של רבי אלכסנדרי: "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה". ופירש רש"י: "שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו". משמע, זה כוחו של היצר, הוא גורם לנו להחמיץ ולדחות מטלות בעבודת ה', ובכך הוא "מעכב" אותנו, ומתוך כך "רצוננו" - לא יוצא לפועל. כמאמר הלל: "אל תאמר: לכשאפנה - אשנה, שמא לא תפנה" (אבות ב).
יש שתלו תכונה שלילית זו, באויבו המושבע של העם היהודי - עמלק: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק - מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים בְּיָדִי" (שמות י"ז). וכבר דרשו דורשי רשומות: צא הלחם בעמלק המכונה - "מחר". התכונה האנושית לדחות למחר - היא שורש העצלות והבטלנות. ובמידה הזו, האדם צריך ומצווה להלחם, ולעשות - בלא החמצה ודחיה.
בשפה הספרדית, יש ביטוי שמנציח את התופעה: "מַנְיַאנָה". - התרגום המילולי הוא: "מחר", אך זה הפך להיות ביטוי שמסמל את הדחיינות וחוסר המעש. גם בעברית, יש ביטוי דומה - "אחרי החגים", שמשמעו: אני לא רוצה לעשות, ובינתיים - אני דוחה זאת ליעד לא ידוע.
בעומק העניין, נראה שזהו מהותו של העמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (דברים כ"ה) רש"י: "אשר קרך בדרך - לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים".
העמלק צינן את ההתלהבות והרושם הראשוני. זו מהותה של הדחיה - ברגע של התרגשות חיובית מגיע האדם להכרה - שעליו לעשות מעשה, והדחיה - מצננת את ההתלהבות, ההתרגשות חולפת והרעיון מתמסמס, ופעמים רבות לא מבוצע בפועל.
בעלון "לאור הנר" (הרב שלמה לוינשטיין), מסופר על יהודי בשם גרשון בן עמינדב, שעמד עם בני ישראל על שפת ים סוף, וכמו האחרים הוא היה בדילמה - מה לעשות? המצרים שועטים בעקבותיהם, לפניהם ים סוף, אין לאן לברוח. הוא מבין שנדרש פה מעשה של מסירות נפש - לקפוץ למים! הוא מתלבט במשך מספר רגעים, ואז - מקבל את ההחלטה וקופץ לתוך הים, אבל שם להפתעתו הוא פוגש את נחשון בן עמינדב - שהקדים אותו רק בכמה רגעים וקפץ למים - ללא היסוס. אם לא היה גרשון מהסס, וקופץ ראשון - עד היום היה מעשה זה של קידוש השם והנס - נקרא על שם גרשון. את כל זאת הוא הפסיד, בגלל שהוא לא הזדרז לבצע מיד את המעשה הנכון.
לעומת זאת, נחשון בן עמינדב - מעיד עליו המדרש, שקפץ ראשון: "רבי יהודה אומר כיון שעמדו שבטים על הים, זה אומר: אין אני יורד תחלה לים, וזה אומר: אין אני יורד תחלה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה, קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים" (מכילתא בשלח ה).
בזכות אותו מעשה, הפך שמו של נחשון להיות סמל לחלוץ ההולך בראש המחנה. ובמילון אבן שושן יש ביטוי נוסף על שמו: "נַחְשׁוֹנוּת" - ראשוניות, העפלה, חלוציות, העזה לצאת בין הראשונים לקראת פעולות קשות ומסוכנות.
שוב אנו רואים, את החשיבות - לעשות את הדבר הנכון, בזמן הנכון. על האדם מוטלת החובה "להכות בברזל בעודו חם", כדי לא להפסיד את "הטיימינג הנכון" על ידי דחיה - שנובעת מעצלות.