'סדר' שכזה: מכות עם בצל וקללות לרשעים

אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

הכנת החרוסת

ביוון היו מכינים את החרוסת מענבי מוסקט, מיץ תפוזים וקליפות תפוזים. בתימן נהגו לשתף את הילדים בכתישת סימני החרוסת הנקראת "חאלק" המבוססים על אגוזים ותמרים. בכורדיסטאן התבססה החרוסת שנקראת חאליק על תמרים שהושרו כמה ימים במים וסומסום. בתוניסיה הייתה עקרת הבית לוקחת מעט מהחרוסת ומדביקה אותה על יד המזוזה.

עריכת הסדר

בתימן נהגו לשבת על הרצפה והיו מניחים את סימני החרוסת על גבי שולחנות קטנים. בכורדיסטאן ופרס היה נהוג לעשות לילות סדר המוניים אצל החכמים שהיו בקיאים בשפה העברית, הכורדית והארמית. במרוקו נהגו ללבוש בגדי לבן בלבד בליל הסדר. בפרס מיד עם כניסת ראש המשפחה הוא היה מקבל את שלושת המצות ואומר "לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין" והמסובים עונים לו בחרוז: "צ'שם דושמנהאי ישראל כורין" (יוכו שונאי ישראל בעיוורון). במרוקו היה מנהג בקהילות מגורשי ספרד לסובב את המצות על ראש בני המשפחה בשירת "בבהילו יצאנו ממצרים".

הקידוש

בג'רבא נהגו לומר קידוש ארוך מאוד, הנקרא בטעות "קידוש הרמב"ם". בכורדיסטאן נהגו לאחר שתיית כוס ראשונה לאחל אחד לרעהו "שיקום בתחיית המתים".

אמירת ההגדה

בכל ארצות המזרח נהגו לומר את ההגדה בעברית ובשפת יהודי המקום שהייתה להג יהודי - ערבי.

מה נשתנה

בתימן ובכורדיסטאן היה נהוג שבמקום אגוזים היו נותנים לילד ששאל את הקושיות ביצים. בתוניסיה לא נהגו שהילדים שואלים מה נשתנה אלא משתפים אותם בקריאה. בבבל, בתוניסיה ובמרוקו נהגו שהבן השואל יוצא מהבית טרם מה נשתנה כאשר שק מופשל על כתפו, ושואלו האב: "מאין באת?" הבן: "ממצרים". האב: "ולאן אתה הולך?" הבן: "לירושלים". האב: "והצידה לדרך היכן היא?" ומיד הבן שואל: "מה נשתנה" וכו'.

עשרת המכות

בבבל נהגו לומר אחרי כל מכה שם של שונא ישראל שבאותו הזמן. האב: "דם". המסובים: "יחול על ראש המן!" האב: "צפרדע". המסובים: "יחול על ראש עמלק!" וכך ממשיכים לומר על שונאי ישראל מאותו דור.

אפיית מצות בטהרן (באדיבות המצלם)

מי מלח

בארצות ערב לא הקפידו על מי מלח בדווקא. במרוקו נהגו במי מלח או או חומץ, בכורדיסטאן במיץ לימון ובבבל במיץ חושחש.

חד גדיא

הפרסים נהגו בחד גדיא להכות האחד את רעהו עם בצל ירוק. התימנים לא נהגו לאומרו.

כוס של אליהו

התימנים ורוב עדות המזרח לא מכירים את המנהג הזה ולא משאירים לו כוס.

אפיקומן

התימנים לא נהגו להחביא את האפיקומן. בכורדיסטאן היה בעל הבית נותן את האפיקומן ל"שומר" ואם היו הילדים מצליחים לגנוב לו את האפיקומן הוא היה משלם להם כסף ככל אשר יושת עליו. בעדות המזרח נהגו לשמור חלק קטן מהאפיקומן כסגולה לשמירה. ביהדות לוב היה נהוג לשמור בבית גם את עצם הזרוע ואת שתיהן היו שורפים יחד עם הלולב והערבות בתנור המצות.

פיוטים

בג'רבה היה נהוג לומר בלשון מליצית פיוט הצוחק על עובדי העבודה זרה מיד לאחר "מתחילה היו אבותינו..." בתוניסיה היה נהוג לשורר פיוט בערבית - "כיליני נסכר יא יהודי" (הנח לי להשתכר יהודי).