הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם – במילים אלו, אנו פותחים בליל הסדר את קריאת ההגדה של פסח. שאלה מוכרת היא, הרי אנחנו לא אוכלים את המצות שאפו אבותינו במצרים, אלא מצות הדומות הלם, שנאפו כאן, בארץ ישראל.
יש אכן נוסחאות באמירת ההגדה 'כהא לחמא עניא', אך הנוסח השגיר הוא 'הא לחמא עניא'. בתורת החסידות מוסבר כי האמירה של חז"ל ולפיה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אינה תאורטית בלבד. אנחנו אכן יוצאים ממצרים מידי יום – עלינו רק להכיר בכך.
מצרים, במובן זה, אינו מקום תחום בשטח גיאוגרפי, אלא מלשון 'מיצר' המפריע לנו באופן יומיומי, ועלינו לצאת מגבולות מצרים, מההגבלות המונעות מאיתנו לעשות את המוטל עלינו.
בכך, זה המסר שמעבירים לנו מיד בתחילת ההגדה. אל תתייחסו לכך כאל טקסט הבא לספר לנו סיפור היסטורי, אומנם חשוב אך לא רלוונטי לימינו. מדובר בסיפור של כל אחד ואחד מאיתנו, עם הוראות מה עלינו לעשות כדי לצאת ממצרים, היום.
בתורה, פרשת הגאולה ממצרים, מתחילה דווקא מתוך הסבל הקשה מכל. כאשר היהודים הגיעו למצב של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה". המדרש במקום מתאר מה קרה שהיהודים התחילו לצעוק: מלך מצרים קיבל צרעת – ובעצת רופאיו, התרחץ מידי יום בדמם של ילדים יהודים.
שנים ארוכות לפני כן, העם היהודי כבר סבל מקושי השעבוד. אך אנשים מטבעם, מתרגלים במהירות למצבים קשים, ולא חושבים עד כמה עליהם לבקש שמצבם ישתפר לטובה. רק כאשר הקושי נהיה בלתי נסבל, אז "ויזעקו – ותעל שוועתם אל האלוקים".
מדוע נאלצו להגיע למצב כה קשה? וכי לא יכלו לגאול את אבותינו בשלב מוקדם יותר? אך כדי לצאת ממצרים, גם בימינו, אנחנו צריכים לצעוק. לבקש. להתפלל.
גם כשאנחנו בצרה, בעומק הגלות, אומר הקב"ה למשה "אהיה אשר אהיה" – ומסביר רש"י במקום: "אהיה עמם בצרה זאת אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות". הקב"ה נמצא איתנו בכל צרה שאנחנו שרויים בו, אך כדי להיגאל – אנחנו צריכים לצעוק אליו.
לפני 'מה נשתנה' מופיע בהגדה: "וכאן הבן שואל". רבים מגדולי החסידות פירשו כי "כאן", ברגעים אלו של ליל הסדר, "הבן שואל" מאביו שבשמים כל מה שהוא צריך. אלו רגעים נעלים שהבנים מתייחדים על שולחן אביהם וניתן לפעול ישועה ורחמים, כל אחד מה שהוא זקוק וצריך לו.
לפעמים, אנחנו זקוקים לתזכורת כדי להבין שאנחנו צריכים לצעוק אל ה'. במצרים היה זה העונש האכזרי של רציחת ילדים בשביל הצרעת של פרעה. בימינו, נראה לי שאפשר להסתפק בנגיף הקורונה ולא להמתין לתזכורות כואבות יותר. בואו נתפלל ונצעק יחד, כדי שנצא ממצרים.
אך כמובן, שלא די בתפילה וצעקה. יש גם צורך בפעולה. היציאה ממצרים הגיעה לסיומה רק בקריעת ים סוף, אז אמר הקב"ה למשה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו". לעשות פעולה טובה, (וכל אחד יודע לבד מה הוא צריך. על הטפות המוסר לאחרים ניתן לוותר) – ולצאת ממצרים.