לצד הימני של המפה הפוליטית הרעיון של שלום ארוך טווח עם הפלסטינים נשמע כמו חזון הזוי של אנשים תמימים ומנותקים מהמציאות. "איך אפשר לעשות שלום עם אויבים כאלו?" הם אומרים, "הם רוצים אותנו בים. הם לעולם לא יסתפקו בחלקים מהארץ, הם רוצים את הכל לעצמם, ועד שלא נעזוב את הארץ או נמות הם ימשיכו להלחם ולעשות פיגועים. אין עם מי לדבר. אין פרטנר לשלום בצד הפלסטיני". את הטענות הללו תמיד מלווה גם הטענה "תראו מה קרה בהתנתקות - יצאנו מגוש קטיף - וקיבלנו רקטות בתמורה". כמו גם האמירה "הסכם אוסלו הביא להגברת הטרור".
אמירות כמו אלו שהובאו לעיל, משקפות עמדה ימנית פרגמטית, פרקטית, שעיקרה טענה כזאת: נסיגה מהשטחים היא טעות טקטית שתגרום לערעור בטחונה של ישראל. את הטרור צריך למגר בכוח ולא בויתורים על שטחים.
עמדה לגיטימית.
אפשר לנסות לערער את העמדה הזאת על ידי נתונים וסטטיסטיקות - להראות שהנסיגה מגוש קטיף הביאה לירידה דרסטית במספר ההרוגים היהודים באזור. לנסות להתווכח ולומר שיש גם קולות מתונים בצד השני, לטעון שמדינה פלסטינית מפורזת ללא נשק לא תהווה איום על מדינת ישראל, לדבר על יוזמת השלום הסעודית שעליה חתומים כל מדינות ערב, ושמבטיחה סיום מיידי ומוחלט של הסכסוך הערבי עם ישראל אם תיסוג לגבולות 67.
אבל לפני כל הטענות הללו, שהן טענות חשובות, אבל עדיין פתוחות לגמרי לדיון. אני רוצה לשאול שאלה היפותטית שבעייני חשובה יותר מכל הספקולציות שלהלן:
בא נניח שמדינת ישראל חותמת על הסכם שלום עם הפלסטינים ונניח שההסכם הזה מצליח לעשות את העבודה, ובאמת משתרר כאן שלום בינינו לבין שכנינו הפלסטינים. שלום אמיתי שמחזיק מעמד. ונניח שבשביל הסכם שלום כזה ישראל צריכה לסגת לגבולות 67 (עם חילופי שטחים), וקמה מדינה פלסטינית על שטחי יהודה ושומרון, האם הייתם מסכימים להסכם שלום כזה?
עכשיו, בגלל שזאת שאלה היפותטית. אין טעם לומר - "לא יכול להיות מצב כזה, והפלסטינים תמיד היו ממשיכים בפיגועים, ומי מתחייב" וכל זה. זאת שאלה היפותטית. נניח שכן אפשר להתחייב על שלום מוחלט. האם הייתם מוכנים לסגת מחלקים של ארץ ישראל בשביל שלום כזה?
אני מבקשת ממכם, הקוראים, לנסות לענות על התרגיל המחשבתי הזה.
עכשיו יש 2 אופציות. אם אתם עונים את התשובה "לא" לשאלה הזאת, זה אומר שאתם לא ימנים פרגמטיים, אלא אתם ימנים משיחיים. וזה גם לגיטימי. אתם רוצים להיאחז בחבלי מולדת, ולא מוכנים לוותר על חלקים מהארץ, ולו בשביל שלום.
בסדר גמור. אבל במקרה כזה, בבקשה אל תסתתרו מאחורי תירוצים של "אי אפשר לעשות שלום, והם כולם רוצים לראות אותנו בים, והם לא מכירים במדינה יהודית". כי גם אתם לא רוצים לעשות שלום, וגם אתם לא מכירים במדינה פלסטינית. אני לא אומרת שאתם פושעים גדולים, אבל אתם סרבני שלום כך שאין לכם הרבה זכויות לטענות כלפי הצד השני. זכותכם לסרב לשלום, אבל תהיו כנים כן? אתם לא מוכנים להסכם שלום גם אם אתם יודעים בוודאות שהסכם כזה באמת יביא שלום, אז אין טעם להכנס בכלל לכל התירוצים הפרגמטיים והבטחוניים. במקרה כזה הפרגמטיזם משמש כעלה תאנה בשביל לכסות על תפיסות משיחיות או לאומניות.
אם לעומת זאת אתם עונים "כן" לשאלה הזאת. כלומר - כן הייתם מוכנים להחזיר שטחים תמורת שלום אמיתי ובר קיימא עם הפלסטינים, אך אינכם מאמינים כי הסכם כזה באמת יביא שלום, אזי אתם יכולים להתהדר בתואר "ימנים פרגמטיים". הייתם באמת רוצים לעשות שלום, אבל אתם מאמינים שאין עם מי לעשות שלום.
ואז נשאלת שאלת מליון הדולר - האם שלום הוא באמת אפשרי?
מכיוון שמדובר בספקולציות על העתיד, כמובן שאין פה אמת מוחלטת, יש פה פרשנות וניתוח של עובדות ונתונים, יש מומחים שיגידו שכן, ויש מומחים שיגידו שלא.
אבל השאלה היא מאיפה אתם - הימנים הפרגמטיים שבאמת רוצים שלום, מאיפה אתם לוקחים את הנתונים שלכם? על מה מתבססות התחזיות שלכם? האם הניתוח הזה של העתיד נשען על מידע שמספקים לכם אנשים אובייקטיביים, פרגמטיים כמותכם? או שאתם נשענים על ניתוחים מדיניים ופוליטיים של אנשים שבכלל לא מעוניינים בשלום, ושיש להם יש אג'נדה ברורה וסיבה מאד ברורה לצעוק שוב ושוב "אי אפשר לעשות איתם שלום"?
הרי למעשה, העובדות לגמרי נתונות לפרשנות - לדוגמא - הטענה הידועה לגבי גוש קטיף וההשתלטות של חמאס על האיזור. זאת טענה ימנית פרגמטית שחוזרת על עצמה שוב ושוב. "הנה תראו, החזרנו להם שטחים והם רק עושים עוד פיגועים!" האם זאת הוכחה לכך שאי אפשר לעשות שלום, או לכך שהחזרת שטחים לא תביא שלום?
כמובן שלא.
ההתנתקות החד צדדית מגוש קטיף, אינה יכולה לשמש משל להסכם שלום, כיוון שהיא הייתה חד צדדית. אריאל שרון יכול היה לעשות את ההתנתקות בשיתוף פעולה מלא עם אבו-מאזן, אבל הוא העדיף לעשות את זה באופן חד צדדי ובכך הפקיר את השטח ביודעין לגורמים קיצוניים. דב ויסגלס - יועצו הבכיר של אריאל שרון התפאר בפירוש בפני עיתונות התקופה על כך שמטרת ההתנתקות מעזה היא לחזק את מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון ולסכל כל הגעה להסכם שלום.
ואפילו כך, ולמרות שחמאס השתלט על האיזור, בסך הכל מספר ההרוגים באיזור ירד באופן דרסטי מאז ההתנתקות. אז על איזה אסון בטחוני האנשים הללו מדברים?
האם ההתנחלויות חיוניות לשלומנו? האם יש בהן בכדי להגן על מדינת ישראל? או שאולי להיפך - ההתנחלויות דורשות כוח עצום של צבא, משאבים כספיים עצומים, האנשים שם חיים בסכנה מתמדת, הרוגים ופצועים, יש שם חיכוך מתמיד עם האוכלוסיה הערבית, חיכוך שמתפשט ומשפיע גם על חיי שאר האזרחים ומסכן אותם.
ומה באשר לטענה שהפלסטינים הם אלו שמתחמקים מהסכם שלום, בעוד מדינת ישראל מוכנה ומזומנה במשך שנים לחתום על הסכם? גם טענה זו היא בעיקר תוצאה של הצהרות של ימנים משיחיים. כאשר למעשה כשבודקים את העניין לעומק הוא הרבה יותר מורכב. לדוגמא - אבי יששכרוף חשף לפני כמה ימים בוואלה שבמשא ובמתן ב2011, דווקא נתניהו הוא זה שהשתפן ברגע האחרון מלקדם את שיחות השלום, אחרי שאבו מאזן ופרס השיגו הבנות מרחיקות לכת.
אז האם אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים? כמו בהרבה מקרים, נראה שהתשובה הניתנת לשאלה הזאת תלויה בעיקר בחזון לגבי העתיד - הימנים שחולמים על ארץ ישראל השלמה יטענו שאי אפשר לעשות שלום. השמאלנים שחולמים על שלום במזרח התיכון יטענו שאפשר לעשות שלום.
אבל למעשה כולנו שוכחים שאנחנו בעצמנו חלק קריטי מהתשובה. אנחנו בעצמנו מעצבים את העתיד. העתיד לא פשוט נופל עלינו מהשמים. העתיד תלוי בהחלטות שלנו. אם נדבוק בססמא ש"אין עם מי לעשות שלום", באמת לא יהיה שלום. אבל זה לא יהיה בגלל שאין לנו פרטנר. זה יהיה בגלל שאנחנו עצמינו לא פרטנרים.
אבל אם באמת נרצה שלום, נוכל להתחיל להתאמץ ולחשוב על פתרונות יצירתיים ליצירת הסכם שלום ומניעת אלימות - היוזמה הסעודית (תחפשו בגוגל), חיזוק גורמים מתונים בקרב הפלסטינים, הכרזה על הפסקת הבניה בשטחים בתמורה להכרה במדינה יהודית, מדינה פלסטינית מפורזת, גבולות סגורים, הצבת כוחות או"ם, נסיגה הדרגתית, ערבויות אמריקאיות ואירופאיות, המוח היהודי יכול למצוא פתרונות. אם נרצה.
בניגוד לתקוות הימניות המשיחיות, הפלסטינים אינם הולכים לשום מקום. הם עדיין שם, ביהודה ושומרון, בעזה, מתקוממים יותר ויותר מיום ליום, משנה לשנה. המלחמה הבלתי פוסקת בטרור נכשלת בהשתקת התקוות הלאומיות של הפלסטינים. מדינת ישראל הופכת להיות מדינה מבודדת ומושמצת יותר ויותר, ורשימת המתים הולכת וגדלה.
אז בפעם הבאה לפני שאנחנו אומרים "אין עם מי לעשות שלום" בא נשאל את עצמינו בכנות - "האם אנחנו באמת רוצים שלום?" ואם התשובה היא כן - אז בא באמת נתחיל לתת לשלום צ'אנס. ננסה לקדם את השלום, לאט לאט ובזהירות, באופן אמיתי ובלי ססמאות. אחרת, בוודאות, בטוח, לעולם לא יהיה שלום.
לעמוד הפייסבוק של בת שבע לחצו כאן
הצגת כל התגובות