תענית אסתר, יום העגונה / טור דעה

(צילום: שאטרסטוק)

היום, תענית אסתר, מציינים את יום העגונה. היום שבו מזדהים ומעלים למודעות את סבלן של נשים עגונות ומסורבות גט. נשים שמוצאות את עצמן, כאסתר המלכה, נמצאות בקשר נישואין שאינן חפצות בו.

אישית, איני זקוקה לתזכורות לנושא הזה. יש לי את מ' אשה במיטב שנותיה- שמחכה לגט כבר למעלה משנתיים. בעלה – אינו מוכן לשחרר אותה. הם אינם חיים יחד, הוא אינו משלם מזונות לשמונת ילדיו. ולאחרונה, הצליח לצאת לחול. שם הוא חי את חייו בטוב ובנעימים. משאיר את מ' לחכות שיחזור וישחרר אותה. או שבית הדין בישראל, יחליט שהיא באמת מסורבת גט ואז ינסה לפעול בכלים שבידיו.

יום העגונה הוא בשבילי כל יום שאני מדברת עם א' - אם לשלושה ילדים, שבעלה בנפרד אינו מוכן לשחרר אותה עד שתבטיח לו את מה שהוא חושב שמגיע לו ברכוש המשותף. ועד שתתחייב להסדרי ראיה מסוימים- שנראים בעיניו.

יום העגונה הוא בשבילי - כל שיחה שבה אני שומעת על נשים תקועות בנישואים שאין בהם דבר,רק בגלל שאין להן את היכולת להשתחרר באופן עצמאי. בבית הדין הדיונים מתנהלים בעצלתיים וחיוב גט יקבע (אם בכלל יקבע) רק אחרי שנתיים. הסנקציות שיופעלו אחרי שנתיים, יופעלו לאיטן, מחשש לגט מעושה.

יש גם נשים שמסרבות לקבל גט. הן מעטות יותר למרות הפרסומים השונים שמנסים לטעון אחרת. לנשים המסרבות לקבל גט, אין כח הלכתי שמאפשר להשאר בעמדה הזו. אמנם חרם דרבינו גרשון קבע, שאי אפשר לגרש אשה ללא הסכמתה. אבל היתר מאה הרבנים שניתן בארץ ובחו"ל לא מעט פעמים,לגברים ומעולם לא לנשים, מוכיח שברמה ההלכתית התרחישים אינם דומים . עובדה ה הגורמת להרכבי דיינים בבתי הדין ליחס שונה.

"לחיות בכלא" כך מתארות חברותי את המציאות הקשה הזו. מנישואין שהתחילו בתקוות ובציפיות מתוקות, לכלוב אכזרי שאין ממנו יציאה עד שיאמר ההוא "רוצה אני". "חיים בהשהייה" כך כותבת לי אחרת, אשה צעירה שממזמן יכלה לבנות את ביתה מחדש. לו היתה משוחררת לדרכה. ני ישלם את מחירי הבדידות? הילדים שלא נולדו? המשפחה שלא תקום, כי אותה האשה עדין שבויה?

סרבני גט לא חיים בנפרד, אתם יודעים. הם נמצאים סביבנו . יכול להיות שאפילו בקהילה שלכם. סרבני גט יכולים לתלות את סירובן לשחרר את נשותיהן בתירוצים שונים. ויכולים להחשב גם תלמידי חכמים מופלגים.

ראיתי אחד כזה, מובל בבגדי אסיר כתומים לדיון נוסף. אחרי 11 שנה בו אשתו בנפרד, גננת אהובה, מתחננת להמשיך את חייה. במו אוזני שמעתי את רב הכלא אומר ש"הוא בס"ה אדם טוב ותלמיד חכם" כאשר הוא במשך למעלה מ-10 שנים ממשיך לעגן את אשתו. היכן נקודת העוורון הזו, שגורמת לנו להתעלם מרשע כזה? איך יכולים להתעלם מעוול חברתי שעליו אמר הרמב"ם "כופים עליו עד שיאמר רוצה אני"?

אנחנו חברה שחושבת שנכון יותר לשתוק, גם כשרואים מול העיניים עוולות ברורות. ענין ה"מסירה" לגויים, או לאלו שדנים לפי חוקות הגויים, מפריע לנו לדווח גם כשצריך לעשות זאת. הצניעות והדברים ש"לא מדברים עליהם" גורמות לנו לפעמים לעצום עיניים ובשתיקה שלנו לגרום לעוולות להמשיך להתרחש.

גם בנושא הסרבנות והסחטנות סביב הגט- אנחנו אשמים בשתיקתנו. פעמים רבות החברים יודעים ושותקים. לא מעט פעמים גם המשפחה יודעת, ולעיתים קרובות תומכת בעוול הזה: שימוש אי הסכמה לגט או אי מתן גט ככלי טקטי כדי להשיג תוצאות במלחמות גירושין מיותרות. עד עכשיו מצלצלות אוזני מצעקותיה של מישהי, שבמשך שעתיים ניסתה להסביר לי למה היא חושבת שלאחיה מותר לעכב את הגט, ולא לשחרר את אשתו. כי "גם היא מתנהגת גרוע וזה מה שנשאר לו".

הגיעה השעה שהחברה שלנו תסתכל ברור יותר על הנעשה בשטח גם בתחום הכואב הזה. למרות שקל יותר להתעלם ולומר "אנחנו לא אמורים להתערב" פעמים רבות זהו הפתרון הקל ביותר עבורינו, שהוא גם העוול החברתי הגדול ביותר. אדישות, חוסר אמפתיה ועוורון לכאב של הזולת.

כקהילה, עלינו להוקיע מתוכינו את סרבני הגט, לומר להם שאינם רצויים בינינו, בשעורינו ובבתי כנסיותינו. עלינו לגרום להם להבין, שיחד עם הרווח שאולי הם מקווים להרויח בסרבנות וסחיטה, ההפסד החברתי שלהם יהיה משמעותי יותר. גם לנשים שאינן מסכימות לגט , רק כדי ש"הוא יסבול" עלינו לומר ברורות שדרכן אינה ראויה ואינה מקדמת אותן ושאף אחד לא יגבה אותן על התנהלות זו.

כשאנחנו רוצים, אנחנו יודעים להשתמש מצוין בכח הקהילתי שלנו, להפוך אותו לכח מוביל שמשנה מציאות.

מ' וא' וכל שאר הנשים שחיות בבתי כלא שקופים ראויות לתמיכה שלנו. כי אם נחריש ונמשיך להתעלם- הדמעות שלהן והכאב שלהן יהיו משא כבר מאד שכבר רובץ על אחריותינו ורק יגבר עם השנים. אם רווח והצלה יעמוד לאותם נשים ממקום אחר, מוטב היה שאנחנו - כחברה ששואפת להיות חברת מופת ודוגמא לאחרות, נאבד.