אני רווקה בת 25 אין לי כמעט הצעות ואלו שהיו לא התקדמו.
אני כבר לא מאמינה שאתחתן, וכבד עלי כל המחויבות של אישה בשביל זוגיות.
אני לא רואה את עצמי כמישהיא שיש לה עקרונות חזקים ודעות ברורות כדי לחנך ילדים (זה לא משהו שאני מראה בפגישות)
אני מסתכלת על חיי, לא יוזמתית, מאד עצלנית, יכולה להעביר יום שלם רק על סרטים (מחוץ לשעות העבודה), ו…לא מבינה בשביל מה באתי לעולם.
תכלס, החיים שלי ממש טובים, כאילו חלום של כל אחד, אבל הם גם הכי משעממים בעולם, חסרי תכלית.
אולי יכולתי להתנדב, ללמוד מקצוע וכו', אבל אני עצלנית לכל זה, ויותר נחמד לי לראות סרט…
מצד אחד סבבה לי, מצד שני אני מתוסכלת.
ברור לי ששכר על דרך חיי הנוכחיים לא אקבל, אבל איך אני מוצאת דרך אחרת??
תשובה:
שלום בחורה יקרה,
במכתבך אני שומעת שני קולות. האחד מתוסכל, מבקר, משועמם ולא מרוצה, והשני דווקא סבבה לו עם החיים.
שני הקולות האלה מתווכחים זה עם זה והשאלה איזה מביניהם ינצח. לכולנו יש חולשות, כולנו חוששים ממחויבות, עצלים, אוהבים להעביר זמן ולא לעשות עם עצמנו כלום. זה מפתה ונעים, אבל רק עד גבול מסוים.
באיזשהו מקום אדם הוא לא חתול שמן ומפונק, אדם כן רוצה להרגיש שהוא תורם, מתקדם, עושה משהו עם עצמו. קחי לדוגמה את הרגע שבו פנית לאקשיבה. למרות שאת מעידה על עצמך שאת "לא יוזמתית",
את כתבת, שלחת ואולי בדקת פעם-פעמיים אם כבר הגיעה תשובה (סליחה על ההמתנה ותודה על הסבלנות). איך הרגשת עם עצמך? האם התחרטת על שלא ראית סרט באותו זמן? או אולי דווקא הרגשת לרגע איזו תחושה בריאה של "כיף להיות אדם פעיל"?
אני מנסה להציג כאן שתי הנאות שביניהן את צריכה לבחור: הכיף שבלא לעשות כלום, לעומת ההרגשה הטובה שיש כשקמים ופועלים. בטווח הקצר אולי זה מרגיש דומה, אבל בטווח הארוך ההנאה הראשונה משאירה טעם של החמצה ותסכול, והשניה – טעם של בריאות וסיפוק.
הבעיה היא שההנאה הראשונה שואבת. יש לה כוח להדביק אותנו לספה לשעות ארוכות. במיוחד אם יש מסך באיזור – כוח השאיבה ממש חזק, וצריך הרבה כוח כדי לעצור את זה. זו לא התמכרות פתולוגית אבל לא לחינם זה נקרא "גלישה". התופעה הזו הולכת ונפוצה, וגורמת לכך שהרבה מאוד צעירים בשיא כוחם הופכים לפסיביים באופן שלא תואם את גילם ויכולותיהם.
מהעובדה שפנית ושאלת אני מסיקה שהטעם של הנאת החידלון מתחיל לשעמם אותך. זה סימן מבורך של חיים ושל רצון לשינוי. ככל שהרצון להשתנות יתחזק ויבער בך, כך יהיה לך יותר כוח לעבור לשלב הבא – לשאלת ה"איך" לעשות את זה.
זה לא יקרה בגלל שיקולים שכליים של שכר עתידי על דרך חייך הנוכחיים, אלא מתוך תחושה עמוקה של איכפתיות מעצמך עצמך כאן ועכשיו.
את לא עוד גרגר אבק בעולם. אלוקים נתן לך חיים היום הזה. החזיר לך את הנשמה, נתן לך חמצן, ברך אותך ביכולות ייחודיות – זה לא כי נשאר לו עודף במלאי, אלא כי הוא חשב שיש לך משהו מדהים שאף אחד מכל מיליארדי האנשים האחרים פה לא יכול לעשות. כשתרגישי הערכה כלפי מה שיש בך, את תרשי לעצמך לשאוף להנאה הגדולה ביותר – חדוות היצירה, המימוש והעשייה.
באופן מעשי הייתי מציעה לך לחפש תחום ספציפי שבו תרצי להיות יותר פעילה. זה יכול להיות פרויקט קטן של למידה, חסד או תחביב. זה יכול להיות זמן מסוים במשך היום, למשל פעילות ספורטיבי. תציבי לך מטרה קטנה, ובעקבותיה עוד מטרות ויעדים לא גדולים אבל משמחים. את תראי כמה הנאה תשאבי מכך.
מאחלת לך שתפרגני לעצמך חיים מלאים, פעילים ומספקים. את תהיי גאה בעצמך, ואז גם אנשים שתפגשי ירגישו באנרגיות הטובות שאת מקרינה וישמחו להתקרב אלייך, אחד מהם יהיה זה שאיתו תבני את ביתך.
ברוריה
באדיבות אתר אקשיבה
הצגת כל התגובות