"למה רק עכשיו הגעתם לייעוץ?", הוא שאל בכאב, "הנפש נאטמה"

(צילום: שאטרסטוק)

ישראל, שלום וברכה.

אני עוקבת באדיקות אחרי סדרת הכתבות שלך על הגירושין שיכולים להימנע, ואני חושבת שיש לי מסר חשוב מאד שיכול לסייע ללא מעט זוגות.

>> למגזין המלא - כנסו <<

לצערי, אני בעצמי עברתי גירושין לפני 10 שנים, וב"ה זכיתי להתחתן שוב, אבל התקופה הזאת של הגירושין תמיד זכורה אצלי כבור שחור נוראי ששאב אותי למטה. אני חושבת שאם נצליח לסייע לאנשים לא להגיע למצבים קשים שמובילים לגירושין נחסוך מהם הרבה סבל.

יש לדעתי איזושהי נורמה שהיא די מובנית בחברה שלנו, ואני חושבת שאם היא תשתנה היא תוריד את מפלס הגירושין באחוזים רבים, אבל לפני שאדבר עליה אספר לך מעט על מה שאני עברתי כדי שתבין מאיפה אני מביאה את זה.

במקרה שלי, הבעיות התחילו כמה שנים אחרי החתונה. אני זוכרת כמה הייתי המומה מזה שאצלי בבית יש מריבות. תמיד הייתי בטוחה שבמשפחה נורמטיבית כמו שלי לא קורים דברים כאלו, והאמנתי מאד ש"אם יש מידות טובות אפשר לפתור את כל הבעיות".

מסתבר, שכשהבעיות פורצות – לא תמיד אפשר לפתור אותן באמצעות 'מידות טובות'. אני חושבת שגם לי וגם לבעלי הקודם היו מידות טובות. שנינו היינו מוקפים בחברים וכולם היו מגדירים אותנו כאנשים עם מידות טובות, אבל לפעמים כשהנישואין שלך גרועים זה לוקח אותך להתנהגויות שלא היית מאמין על עצמך שתגיע אליהם. כשאתה מתוסכל - אתה פוגש בעצמך חלקים שלא חשבת שקיימים בך.

לעולם לא אשכח את אותם רגעים קשים. כל כך רציתי לשתף מישהו תומך בסבל שאני עוברת, השתוקקתי לפנות לייעוץ מקצועי ולא הצלחתי להבין מה מונע בעדי.

אני זוכרת סיטואציות שבהן אני מחייגת את מספר הטלפון של מדריכת הכלות – הדמות היחידה שהכרתי שאולי יכולה לסייע בסיטואציות כאלו, אבל בכל פעם ניתקתי מיד ולא הייתי מסוגלת לדבר אתה. אני זוכרת שהייתה פעם אחת שחייגתי והיא דווקא ענתה, אז אמרתי לה שחייגתי בטעות, והיא כנראה לא קלטה שלפעמים טעויות כאלו לא קורות ממש בטעות...

הייתי כל כך בודדה עם הסבל, ולא שיתפתי אף אחד. רציתי לשתף את ההורים, אבל התביישתי מאד. חששתי שהם לא יצליחו להבין למה אני לא עושה הכל למעט שלימות הבית, ושהם ישפטו אותי על זה שאני לא מצליחה להחזיק מערכת נישואין מאושרת כמו כל זוג נורמטיבי.

לאחר כמה שנים של מריבות, הנפש שלי כבר הייתה מרוסקת. הבנתי שזה או ללכת לטיפול או להתגרש. הלכנו ליועץ נישואין מעולה, אבל זה היה מאוחר מדי. "למה רק עכשיו הגעתם לייעוץ?", הוא שאל בכאב, והסביר שאחרי כמה שנים של תסכול הנפש לפעמים נאטמת כלפי הצד השני. הוא הדגיש שתמיד אפשר לתקן, אבל בתוך תוכי ידעתי שכבר מאוחר מדי. הבנתי שאני לא באמת מסוגלת לתת צ'אנס אמיתי לזוגיות, אחרי שנים ארוכות של מריבות.

כשאני מסתכלת אחורה, אני אומרת לעצמי: "דבורה, למה לא הלכת לטיפול זוגי מיד כשהתחילו המריבות? למה חיכית כל כך הרבה שנים? למה היית צריכה לאגור כל כך הרבה סבל ועוגמת נפש לפני שהחלטת לפנות לייעוץ מקצועי?!".

היום אני מבינה שחששתי מאד מהתיוג של "אני הולכת לטיפול", ולא הייתי מסוגלת להודות ביני לבין עצמי שאני לא מצליחה להסתדר לבד עם הסיטואציה, אבל כשאני מסתכלת על השנים שעברו אני לא מפסיקה לכאוב את זה שלא פניתי לבקש עזרה. הייתי יכולה להיות היום במקום הרבה יותר טוב, ולא לעבור כל כך הרבה סבל.

היום אני ממליצה לכל חברותיי לפנות לייעוץ מקצועי כמה שיותר מהר. כשאחת מחברותיי התחתנה אמרתי לה ש"תזכרי שזה לא בושה לפנות לעזרה, ואם את מרגישה שלא הצלחת לייצר את הזוגיות שעליה חלמת, תמיד כדאי לבקש עזרה כמה שיותר מהר".

אני חושבת שאם אנשים ילכו לטיפול הם יחסכו הרבה מאד שנים של סבל. לסבול מזוגיות בלי טיפול זוגי זה סבל קשה מנשוא. את לא יודעת מה עובר עלייך, את לא מבינה למה את לא מצליחה לעצור את מעגל המריבות שאת חיה בו, ואת משקיעה מאמצים רבים כדי להמשיך את החיים כרגיל ולעטות על הפנים שלך חיוך של "הכל בסדר, אני מאושרת מאד".

אני מציעה שתפנה לקוראים שלך ותאמר להם: אם אתם סובלים – לכו לטיפול מקצועי כמה שיותר מהר. אל תהססו לבקש עזרה, ואל תחששו להכיר בבעיות שלכם. הבעיות שלכם לא ייפתרו מעצמן, וגם אם אתם חושבים שכן, חבל שתשקיעו מאמצים כבירים במקום לבקש עזרה ולפתור את הבעיות בצורה הרבה יותר נעימה ושלימה.

ושוב תודה על סידרת הכתבות הזו, אני חושבת שזאת ממש מצווה למנוע סבל כל כך גדול מאנשים!

דבורה