צה"ל ניצח במלחמת ששת הימים, אבל "השיקולים היו פוליטיים בלבד"

מלחמת ששת הימים נרשמה בהיסטוריה כזו שהובילה לאיחוד ירושלים, ובעיקר - כהצלחה צבאית מזהירה. אך כעת נודעים חלק מהכשלים: מודיעין שלא הגיע בזמן, הוראות חסרות מהפיקוד העליון ושיקולים הפוליטיים שגברו על שיקולים צבאיים נכונים.

ארכיון צה"ל במשרד הביטחון מפרסם היום (שלישי) עדויות חדשות, לרגל ציון 50 שנה למלחמה, בהן גם דבריו של ראש אמ"ן דאז אלוף אהרון יריב, שנשמע בהקלטה כשהוא מספר בין השאר על רמטכ"ל המלחמה יצחק רבין שלא הסכים עם הערכת המודיעין כי מצרים לא מתכוונת לפתוח במתקפה.

"יצחק התקשה לקבל את ההערכה הזו, זה כל הזמן הפריע לו", אמר יריב. "בהיגיון המתודי שלו לא הסתדר לו המהלך של נאצר. הוא לא הבין שנאצר פה נגרר, ואף אחד לא נתן תשובה מה דחף את נאצר להחלטה. ליצחק זה לא הסתדר".

בכנות יוצאת דופן מודה יריב בכשלי האגף שבראשותו: "כשחיים הרצוג שאל אותי מה יקרה אם נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון ישאל אם יכולה להיות מחר או כל רגע התקפת פתע של הערבים על ישראל. השבתי שזה שטויות, זה הכול. שלום שלום".

בעדותו של יריב הוא ממחיש עד כמה הפוליטיקה גברה על השיקולים הצבאיים המקצועיים: "הצבא היה מוכן כבר מלחמה ב-25 או ב-26 במאי. היינו בתחושה שיש דחייה ארוכה ועשינו פעולות שהשפיעו על קיצור התקופה כמו נסיעתו של ראש המוסד לארה"ב. בשישה ביוני הוצגו לדרג המדיני המשמעויות של ההמתנה. הצבא צעק לא לדחות והממשלה קיבלה החלטה לדחות. מבחינה צבאית לא היו שיקולים צבאיים אלא רק שיקולים פוליטיים", נכתב מפיו.

גם בעדות המוקלטת מתייחס יריב לממשק בין הדרג הפוליטי לצבאי: "אחת הישיבות הכי חשובות לא התקיימה בפורום ממשלתי אלא במעין פורום מפלגתי. רק יצחק (רבין) ואני היינו שם מצה"ל. חזרו שם על הדחייה וזה היה שבר מבחינתנו".

כאמור, תקלות חמורות בהקשר למודיעין שסופק לכוחות בשטח, נחשפו בעדויות של קציני מודיעין מהאוגדות והחטיבות שהשתתפו במלחמה. לדברי סא"ל שלמה חפר, קצין המודיעין של אוגדה 38 שעליה פיקד אריאל שרון, "לא היה פירוט למעשה מתחת לרמת החטיבה ובמרבית המקרים לא היה מיקום מדויק של הארטילריה והשריון הצמוד לחטיבה. זו הייתה מגבלה עד יום לפני תחילת המבצע. יום לפני קיבלו את המידע".

"כשנזקקו לאמצעי איסוף בסיורים אוויריים, ביומיים האחרונים, לא היו כלל מטוסי סיור וזה בזמן שהאוגדה ניהלה קרבות התקדמות", טען הקצין הבכיר.

חיזק את דבריו אלו חיזק מקבילו בחטיבה 14, רס"ן שלמה רון: "כמות הידיעות שהגיעו למודיעין החטיבה הייתה דלה מאוד. מקורות האיסוף היו הכוחות בשטח בלבד. בקרב על 'מתחם הרוחות' לא קיבלנו שום ידיעה מוקדמת מהרמה הממונה. החטיבה סבלה ממחסור במפות והן נופקו לא במידה מספקת ולא לפי התקנים הקיימים בחטיבת שריון".

והכשלים לא הסתיימו בזה, יש עוד: "היה מחסור בתיקי שטח. לא היה ציוד מתאים. מפקד חוליית ההאזנה היה צריך לפנות לקמ"ן שישיגו לו אנטנה. המודיעין לחטיבה הגיע באיחור, לעיתים 8-6 שעות אחרי היציאה. על המתחם מדרום לג'בל חרים שהיה חמוש וממוקש לא היו ידיעות כלל. לא דווח אפילו ברמזים על אפשרות הימצאות של מתחם כזה. גם הסיורים האוויריים נכשלו. החטיבה לא קיבלה התראות, חוקרי השבויים לא הצליחו להפיק מידע משמעותי והידיעות שהגיעו מהם לא נתנו תמונה על האויב העומד מול החטיבה".

גם קצין המודיעין של אוגדה 31 שהוקמה במיוחד למקרה של מתקפה מצרית, סא"ל מיכאל ירושלמי, ציין שכמות חומרי השטח לא הייתה מספקת והתיקים לא היו מעודכנים. "אמצעי הצילום היו מסורבלים. הציוד האופטי של הסיירים היה לא טוב ואחיד".

קצין המודיעין של חטיבה 35, רב-סרן שמואל שחם, סיפר גם הוא על בעיות המודיעין: "לפני המלחמה עסקה החטיבה בתכנון פעילות מוצנחת בסיני ולאחר מכן בתכנון פעילות יבשתית לכיבוש אל עריש. החטיבה לא הייתה בתפוצת החומר המודיעיני שהוצא על ידי המטכ"ל לכן השגתי ידיעות על סמך קשרים אישיים. גם תוך כדי לחימה, כמעט ולא התקבלו ידיעות מודיעין על המצב שהשתנה תוך כדי לחימה".

לדברי קצין המודיעין של חטיבה 200, רס"ן יוסף מיינר, חיל האוויר הוא שלא ביצע את תפקידו כיאות: "מסתבר שחיל האוויר בכלל לא עבד בלילה. האויב נע עם אורות ולא הייתה בעיה של 'לרדת עליהם ולגמור אותם'. גם היה מחסור בדלק ובתחמושת".

לפי קצין המודיעין של פיקוד דרום, סא"ל יהושע שגיא (לימים אלוף), "לא נתנו להרים מטוס פייפר ב-36 השעות הראשונות של המלחמה. למרות שלמעשה נהרגו אנשים רבים בשדה הקרב באותו זמן פחדו לסכן פייפר. זה היה כישלון. צריך לסכן את הפייפר ומראש לדעת זאת. כשחטיבה 7 נלחמת בקרב הבקעה היא צריכה פייפר מעליה, ולו גם אם סיכויי הפלתו גדולים".

יצויין, כי בכנס קציני מערך המודיעין הקרב, חודש לאחר המלחמה, העיד רס"ן אוריה אכמון כי לא היה חומר מודיעיני לגבי ירושלים, והתכנון לכיבוש העיר היה כללי ביותר והסתמך על תצלומי אוויר בלבד, ללא הכרת השטח: "האלוף העמיד את הברירה לבצע בחושך או לחכות ליום לסיוע אוויר. הדרישה של המג"דים הייתה לבצע את שלב ההבקעה של הקו העירוני בחושך. יש לכל אחד את קנה המידה שלו. אנחנו אחרי 95 הרוגים, אז כשמדברים על הרוג אחד או שניים זה נקרא כמעט ללא נפגעים".

מהלחימה של החיילים הירדנים בגבעת התחמושת הוא דווקא התרשם לטובה, מבחינת תפקודם: "זו הייתה לחימה של החייל, כן? מפקדים, לא מפקדים - עד שלא גמרו אותו הוא נלחם. ברור שגבעת התחמושת נלקחה, לא היה להם לא פיקוד ולא קשר, והם המשיכו להילחם. עלינו הלחימה הזאת עשתה רושם רב, וגם היחס לחיילים הירדנים היה אחר כך בהתאם ללחימה הזו – לא היו לא מקרי רצח ולא התעללות ולא נקמה".

את הדברים סיכם אז היטב אלוף יריב: "הבעיה הגדולה איך מדינת ישראל מגיעה לכך שההישג של צה"ל יהיה מנוף לשינוי יסודי במצבנו, גם אם לא יהיה שלום. אז יהיה שינוי יסודי במצבנו. זאת הבעיה היסודית שניצבת בפני מדינת ישראל וזאת הבעיה שגם ניצבת בפני צה"ל".