עובדיה חממה: המדרשיר לפרשת "ניצבים" פוגש אותנו במהלך בריאת העולם שזה עתה נברא (כ"ה אלול). התוהו ובוהו הולך ומסתדר לכדי עולם, שאֶל פתחו אנו נקראים וניצבים בראש השנה, יום בריאת האדם. כל זה קורה גם השבוע וכל שנה מחדש.
הדבר קרוב אלינו מאוד, ולא רחוק. הוא לא בשמיים, אלא בפינו ובלבבנו לעשותו. הבריאה מתמדת היא, ואנו יחד נקראים וניצבים (ולא נפולים למרות הכול) להטביע בה חותם מתוך רצון.
העולם, החיים והמוות, הברכה והקללה ואף הבחירה - בידינו הם. ומאז ועד היום המצווה היא לבחור בחיים, באמונה שיש ושאפשר ושמצווה ושכדאי למרות הכול... לבחור בחיים.
ובחרת בחיים
מילים ולחן: עובדיה חממה
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, לא בַּשָּׁמַיִם,
לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, לֹא מֵעֵבֶר לַיָּם.
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד
בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ
הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וְהַבְּחִירָה.
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים... וּבָחַרְתָּ בָּחַיִּים.