בעבר ה-לא כל כך רחוק, נאלצתי לעבוד תחת שלטונם של מספר בוסים שהעניקו לי מעין תחושה שאני רכוש שהם קנו במיטב כספם. אפשט לכם את הדברים: הוטלו עלי משימות מבישות, בין היתר כאלו שדרשו מאמץ פיזי מוגזם, בניגוד להגדרת המשרה הראשונית שהוצגה בפניי.
בנוסף, תפקידיי התרחבו מיום ליום ונאלצתי לעבור על כך בשתיקה, עקב ההבנה כי אני זקוקה למשכורת הדלה שמועברת לחשבון הבנק שלי מדי חודש בחודשו ואין ברשותי אלטרנטיבה טובה יותר באופק.
אך לדרישה אחת לא נכנעתי: תקשורת לאחר שעות העבודה. כן, מהלך זה בהחלט דרש ממני תעוזה רבה. התעלמות מהודעות הווצאפ שנשלחו בהינף מקלדת מהמנכ"ל, בשעות הערב, גבתה ממני מחיר די כבד, לעיתים. נתקלתי בהרמות גבה, בחשש מתמיד כי אפוטר בעקבות כך ובנזיפות רבות.
מיותר לציין כי רוב רובן של הפניות אלי כללו בתוכן שאלות שבהחלט יכלו להמתין בסבלנות למענה ביום המחרת. היה נדמה לי כי מדובר בדחף חסר מעצורים, שנבע מהצורך התמידי של המושך בחוטים לשלוט במצב ובעובדים שלו, ואני, בצר לי, לא ראיתי לנכון לספק אותו. עניינים של חיים ומוות לא היו שם, בקיצור.
ולא, מוסר העבודה שלי לא לוקה בחסר. זה לא המצב, האמינו לי. יעידו על כך כמה וכמה מעסיקים ששכרו את שירותיי.
אך ה"אני מאמין" שאני דבקה בו גורס כי בזמן שעות העבודה שנקבעו מראש, עלינו לתת את המקסימום שביכולתנו כדי לרומם ולפתח את העסק בו אנו עובדים, אך ברגע החתמת הכרטיס או האצבע בסוף היום, עובד רשאי לנצל את הזמן שנותר לו עד ליום העבודה הבא לצרכיו האישיים בלבד.
כמובן שאין מדובר בתפקידים בכירים ומשמעותיים בחברה הדורשים זמינות רחבה יותר אלא על פקידים זוטרים ודומיהם. לזמינות שלנו יש מחיר, פיזי ומנטלי (במיוחד כשמדובר בעובד המקבל את שכרו על בסיס כמות השעות בהן עבד, אך לא רק).
לא מעט מעסיקים, בעיקר פרטיים, מתקשים להבין את החשיבות של שחרור ומתן חופשיות לעובד על מנת שיצבור כוח ואנרגיות מחודשות לקראת היום הבא, וחבל, כי כמה וכמה מחקרים שנערכו בנידון יחזקו את העניין הזה. למגינת ליבנו, זהו כרגע המצב ברוב מקומות העבודה בארצנו הקטנטונת.
ומה קורה באירופה?
ברחבי הגלובוס המצב שונה בתכלית: בצרפת אושר ב-2017 חוק בשם "הזכות לנתק" המעניק זכות לעובדים לא לענות למיילים לאחר שעות העבודה.
המדינה שהביאה לנו את הקרואסונים יצרה כותרות בין-לאומיות עם החוק הזה. אחד מהמחוקקים הצרפתים תיאר אותו כצעד הכרחי כדי להילחם ב"אובר מידע".
לצרפתים יש תרבות עבודה שכוללת גג 35 שעות עבודה שבועיות במרבית המקצועות, ועובדים שמקבלים בממוצע 31 ימי חופשה בתשלום כל שנה.
בהודו הוצע חוק דומה לגבי שיחות טלפון.
כמו כן, הסנאט של איטליה אישר חקיקה דומה לפני כשנתיים וחברות גרמניות רבות, כולל פולקסווגן, נקטו במדיניות דומה מרצון, כאשר שרתי החברה שלהם כיבו באופן אוטומטי את הודעות הדוא"ל היוצאות מהשעה 18:00-7:00 בבוקר מדי יום.
גם ארה"ב לא טומנת ידה בצלחת
חבר מועצת העיר ניו יורק, רפאל אספינל הבן, הגיש אשתקד הצעת חוק שמטרתה למנוע מבעלי עסקים לדרוש מעובדיהם לבדוק את תיבת הדואר האלקטרוני שלהם או כל אמצעי תקשורת אלקטרוני אחר במהלך השעות מחוץ לעבודה. הצעת החוק הזו כוללת גם ימים שבהם עובד יוצא לחופשה, ימי מחלה או ימי חופשה אישיים.
במידה ומעסיק יפר את הכלל הזה, הוא יקנס בסכום של 250 דולר וידרש לשלם 500 דולר נוספים לעובדו.
"יש הרבה ניו יורקים שלא יודעים מתי מתחיל יום העבודה שלהם או מסתיים, כי אנחנו כל כך קשורים לטלפונים שלנו", אמר אספינל.
המבקרים של חוקי "הזכות להתנתק" אומרים ששינויים כאלה לבדם אינם יכולים לשנות את תרבות העבודה ההולכת ומתגברת. חלק גדול מהאחריות מוטלת על מנהלים ועובדים יומיומיים לאמץ תרבות של אמון, שבה שני הצדדים מאמינים כי העבודה הטובה ביותר נעשית כאשר מישהו צורך מנוחה טובה ובריאה.
אבל ההצעה של אספינל מהווה לפחות התחלה טובה כדי לעזור להביא תשומת לב לנושא גדול יותר, ואין מקום טוב יותר להתחיל בו מאשר "העיר שאף פעם לא ישנה".
מי יתן ומישהו בצמרת המדינה ירים את הכפפה וינסה לקדם גם אצלינו חוק בסגנון זה.