12 ק"מ בלבד מפרידים בין וילנא ליער פונאר. כחצי שעה בכביש רעוע בשעת צהריים של פקקים שעות אחדות בטרם אנו יוצאים לישראל. את הדרך הזו ליער הנורא הם עשו ברגל. אנשים, נשים וטף. קשישים. חולים. גם אז כיסה לבן את הקרקע. האנשים הובלו בדרך הזו אל מותם. מלווים בידי קלגסי הגאסטפו. הם ידעו. הם ידעו שזו צעדת מוות. מה הם חשבו. מה דיברו, אם בכלל יכלו. איזה תפילה הם נשאו. לילדים הייתה כנראה קשה הדרך. אמא או אבא נשאו אותם על כפיים. 70 אלף יהודי וילנא צעדו כאן. ממש כאן. לצידי הדרך נפלו חללים. היו שלא הלכו בקצב ונורו בדרך ודמם ניגר על הלבן. נאספו על ידי חבריהם והובלו לבורות המוות.
בינות לעצים הכינו השלטונות הסובייטים בורות ענק בעומק 8 מטרים שיועדו למיכלי דלק. הם לא הספיקו למלאם. הנאצים בחרו בבורות אלה לגיא הריגה. מיד כשנכנסו לוילנא הם הביאו לכאן את אלפי היהודים. הכניסו אותם לבורות. כמה קשה לכתוב... ונורו למוות. לא הרחק מהבורות ובמהלך כל הדרך הם נתקלו באזרחי ליטא. הם ראו הכול. הם שמעו את קולות הירי... התושבים מתגוררים כמה עשרות מטרים מבורות הקטל. חלקם בוודאי קשישים. זוכרים את המראות. זוכרים את רעש טרטורי מכונות הירי. זוכרים את ריח השריפה...
הרציחות בפונאר החלו מיד עם הכיבוש הנאצי. בתוך בורות אלה נרצחו בתוך כשנתיים 70 אלף יהודים ועוד כ 30 אלף צוענים, שבויי מלחמה ומתנגדי הנאצים. כשהתקדם הצבא האדום לעבר ליטא מיהרו הגרמנים לפתוח את הבורות ולשרוף את גופות החללים כדי למחוק את הפשע הנתעב. קבוצה של 80 אסירים ממחנה הריכוז שטוטהוף הובאו לפונאר כדי לבצע את מבצע 1005 – שריפת הגופות.
כחצי שנה לאחר מכן הם הצליחו להימלט. רק 11 מהם נותרו בחיים והם סיפרו את הסיפור הנורא הזה שאירע בפונאר. הסובייטים בחרו להציב לוחות אבן ועליהם כתובת : "כאן נשרפו קורבנות שנרצחו ע"י חיילי היטלר". יהודים? ממש לא! קורבנות. קורבנות של הכחשת השואה.
פונאר – היער הנורא הזה. איזה צמרמורת... אנו ניצבים ליד פתחי שש בורות ענקיים. מכוסים שלג. פזורים בין עצי היער. קול דמי אחינו זועקים אלינו מן האדמה... קולי אל ה' אזעק... קולי אל ה' אתחנן...אשפוך לפניו שיחי...ארץ אל תכסי דמם. ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.. על הגבעה אנדרטאות ענק המספרים על הזוועה שהתרחשה כאן.
השקט הנורא הזה מופר באחת... קול שקשוק הרכבת.. הנה הם הקלגסים הנאציים. הגאסטפו. נועצים את המגפיים המסומרות בפתיתי השלג הלבן. קולות צליפות המגלבים. טרטור מכונות היריה. הנה נשמעות הזעקות. זעקות השבר... אבל נתתי לך את כספי... הבטחת לי.... מאמא... טאטא... ושוב שקט. דממה... מעט מאוד חפצים נותרו שם מאחור לאחר הזוועה. נאספו לכאן, למוזיאון יד הזיכרון הקטן שבפאתי היער. צילומים מהימים ההם... משקפים של ילד. כפפה קטנה. ספל. קטעי גדר תיל. חלקי תפילין. צלחת חרוכה...א-ל מלא רחמים...קדושים וטהורים.. וניקתי דמם לא ניקתי... יוודע בגויים... נקמת דם עבדיך השפוך...